משנה ו' בפרק ג' של מסכת סנהדרין נחלקת לשני חלקים: החלק הראשון עוסק באופן שבו מקבל בית הדין את העדות מן העדים, והחלק השני בדרך ההכרעה על פי רוב הדיינים.
נקדים הקדמה קצרה: באופן כללי נדרשים שני עדים שיאמתו את שאירע. עם זאת, כפי שכבר הוזכר, קיים חריג לכלל זה מתקנת חכמים בכל הנוגע להלוואות. חכמים קבעו שאין צורך בדרישה וחקירה בעדות על הלוואה, שאם יידרשו העדים לאשר את הפרטים המדויקים של זמן ההלוואה ומקומה, יקשה על המלווה לגבות את חובו, ובסופו של דבר יהססו אנשים להלוות. שהרי הלוואה היא מעשה חסד - אדם מלווה את כספו בחינם - ואם יחשוש שלא יקבלו בחזרה, יימנע מכך. משנתנו עוסקת אמנם במצב של הלוואה, אך לפי המשתמע ממנה נדרשת בו דרישה וחקירה כמעיקר הדין.
"כיצד בודקין את העדים":
המשנה מתארת את סדר קבלת העדות ואימותה:
"היו מכניסין אותן" - מכניסים את העדים אל בית הדין. הנוכחים במקום הם הדיינים, בעלי הדין והעדים, ולעיתים אף קהל צופים מן הצד.
"ומאיימין עליהן" - בפני כל הנוכחים מטילים אימה על העדים ומבהירים להם את חומרת המעשה: מתן עדות שקר הוא מן העבירות החמורות ביותר, המעיד שקר מתבזה בעולם הזה ובעולם הבא, נחשב בעיני הבריות לאדם שפל ובלתי אמין, ובכך הורס את שמו הטוב.
"ומוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן" - לאחר האזהרה מוציאים את הנוכחים, ומשאירים את העד הבכיר במעמדו או בשנותיו, שאת עדותו גובים ראשונה.
ראוי לציין כי בגרסאות המשנה יש הבדלים בשאלה מי בדיוק יוצא. בוודאי יוצאים שאר העדים, ובוודאי אין הכוונה לדיינים ולבעלי הדין: הדיינים חייבים להיות נוכחים כדי לערוך את הבדיקה, כלומר את החקירה, ובעלי הדין נוכחים משום שסביר הרבה יותר שהעד ימסור עדות כנה כאשר הוא נדרש להביט בעיניהם, וכך ייאלץ לומר את האמת. השאלה היא אם מוציאים גם את הקהל הצופה מן הצד. לפי גרסה אחת יש יתרון בהשארתם, שכן קהל הבוחן בקפידה את דבריו של העד מאלץ אותו לדייק עוד יותר באמת, אך אין זו הגרסה שלפנינו.
לאחר מכן פונים הדיינים אל העד הגדול ואומרים לו: "אמור, כיצד אתה יודע שזה חייב לזה" - הסבר לנו כיצד נודע לך שראובן חייב כסף לשמעון, ומהי עדותך.
המשנה מונה שתי תשובות שאינן מועילות:
"הוא אמר לי שאני חייב לו" - העד מעיד שראובן עצמו אמר לו: 'אני חייב לשמעון כסף'.
"איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו" - העד מעיד ששמע מאדם שלישי, לוי, שהכול מכירים אותו כאדם ישר שאין סיכוי שיאמר דבר שקר, ולוי אישר לו שהוא יודע בוודאות שראובן חייב לשמעון כסף.
בשני המקרים קובעת המשנה: "לא אמר כלום" - אין זו עדות מועילה. המקרה השני ברור: אין מקבלים עדות שמיעה. העד שמע מצד שלישי שהיה חוב, ואף שאותו צד שלישי אינו חשוד בשקר, בית הדין מתעקש על קבלת עדות ממקור ראשון ולא מפי השמועה. אך גם במקרה הראשון, שבו העד מוסר כי הנתבע הודה בפניו, אין בכך אישור שהדבר נכון, שכן הנתבע עשוי היה לומר זאת מסיבות רבות: אולי ביקש לשכנע את הבריות שאין בידו כסף כדי שלא ידפקו על דלתו, ואמר "אני חייב כסף למישהו אחר קודם, ואיני יכול כעת"; אולי לא שם לבו ולא עיין ברישומיו; ואולי אמר זאת רק כדי להשתיק את הפונים אליו. כך או כך, עצם ההודאה אינה מספקת כדי לחייבו בתשלום.
לפיכך ממשיכה המשנה וקובעת מה על העד לומר: "עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתיים" - הנתבע אמר בצורה רשמית 'אתם עדיי', והעד היה אחד מהם, והוסיף: 'הריני מאשר בפניכם שאני חייב לו מאתיים זוז'. הודאה רשמית כזו, שבה מינה הנתבע אנשים להיות עדיו וקרא להם להעיד עליה, מלמדת שהבין כי דבריו מחייבים אותו ושהתכוון להם, ולפיכך יתחייב על פיה. מובן שאם העד אומר "ראיתי את ההלוואה נעשית ביום פלוני ובמקום פלוני", עדותו מחייבת; והחידוש הוא שגם כאשר אין הוא יודע מכלי ראשון אלא "מכלי שני" בלבד, אם נאמר לו הדבר על ידי הנתבע בצורה רשמית - "אני אומר לכם בתור עדיי שאני מודה בפניכם שאני חייב את הכסף הזה, כדי שתדעו זאת באופן רשמי" - זוהי עדות קבילה.
ולאחר מכן, "מכניסין את השני ובודקין אותו" - מוציאים את העד הראשון, מכניסים את השני ושואלים אותו את אותן שאלות באותה הדרך. "אם נמצאו דבריהם מכוונים" - אם ניתן ליישב בין שתי העדויות, כלומר שניהם מוסרים פחות או יותר את אותו סיפור, אזי "נושאין ונותנין בדבר": הדיינים דנים ושוקלים אם העדות מספקת, אם יש לחייב את הנתבע בתשלום וכיוצא בזה. אם פסקו שכן - כן, ואם פסקו שלא - לא. עד כאן החלק הראשון של המשנה.
הכרעת הרוב:
החלק השני של המשנה עוסק ביישום הכלל "אחרי רבים להטות". בבית דין של שלושה נדרשות שתי דעות כדי להוות רוב, המחייב או המזכה:
"שניים אומרים זכאי ואחד אומר חייב" - זכאי. שניים כנגד אחד, והולכים אחר הרוב.
"שניים אומרים חייב ואחד אומר זכאי" - חייב, ופוסקים כדעה המחייבת.
זהו רוב רגיל, ולא כפי שראינו קודם לכן בדיני נפשות. בדיני ממונות רגילים די ברוב רגיל.
אך מה הדין כאשר לא כל שלושת הדיינים מביעים את דעתם? על כך אומרת המשנה: "אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב, ואפילו שניים מזכין או שניים מחייבין ואחד אומר איני יודע". אף שיש שניים מתוך שלושה המזכים או מחייבים, אמירתו של השלישי "איני יודע" גרועה במובן מסוים מהכרעה לכאן או לכאן, שכן משמעותה שהדיין אינו מתפקד כדיין. נמצא שנותרנו עם בית דין של שניים בלבד, ואין בכך די.
הפתרון הוא "יוסיפו הדיינים" - מוסיפים דיינים לבית הדין. מוסיפים דווקא שניים ולא אחד, וכעת יושבים בבית הדין חמישה דיינים. בתקווה ששני הדיינים הנוספים ישאלו שאלות מחכימות ויוסיפו תובנות לדיון, כך שתתקבל תשובה ברורה ואף מי שלא היה בטוח יגיע לכלל הכרעה. לאחר מכן נערכת הצבעה נוספת בין חמשתם, והולכים אחר הרוב: לאיזה כיוון שיאמרו שלושה, כך ייקבע.
אם שניים אומרים "איני יודע", ונותרו שלושה המחייבים, אפשר לפסוק חייב, שהרי יש בית דין של שלושה הפוסקים. אך אם שניים מחייבים, שניים מזכים והחמישי אומר "איני יודע", עדיין נותרנו תקועים: אין שלושה האומרים דבר אחד ואין רוב. במקרה כזה מוסיפים עוד שניים, ובית הדין מונה שבעה, וחוזרים ודנים כדי להשיג רוב. ובמקרה הבלתי סביר של שלושה כנגד שלושה ואחד האומר "איני יודע", שוב אין הכרעה, ויש להוסיף עוד שניים, וכן הלאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר בדיקת העדים - הכנסתם, הטלת אימה עליהם, הוצאת הנוכחים והשארת הגדול שבעדים; את הכלל שאין מקבלים עדות שמיעה ואף לא הודאה סתמית של הנתבע, אלא הודאה רשמית בפני עדים; ואת הצורך בהתאמה בין דברי שני העדים כתנאי לדיון הדיינים. כמו כן למדנו את דרך הכרעת הרוב בדיני ממונות, ואת הדין כאשר אחד הדיינים אומר "איני יודע" - שאז מוסיפים שניים על הדיינים, ודנים מחדש עד להשגת רוב ברור.