סנהדרין פרק ה' משנה ה': הכרעת הדין בדיני נפשות

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

סנהדרין פרק ה', משנה ה' - המשנה האחרונה של הפרק, ובה אנו מסיימים את התהליך של דיני נפשות. במשנה הקודמת סיימנו את איסוף הנתונים ואת הדיון בהם, וכעת עוברים מן הדיונים אל אופן מתן פסק הדין.

ההכרעה ביום הראשון:

המשנה פותחת: "אם מצאו לו זכות - פטרוהו" - אם ברור שרוב הדיינים נוטים לזכותו ולפוטרו מן העונש, מקיימים באותו יום את ההצבעה, פוטרים אותו והוא ממשיך בחייו. "ואם לאו - מעבירים דינו למחר" - אם אין הדבר ברור, ויתכן שיימצא חייב, אין עורכים באותו יום הצבעה שתרשיע אותו, אלא דוחים את ההכרעה ליום המחרת.

הרעיון העומד ביסוד הדברים, וכפי שיתבאר במשנה זו ובמשנה הבאה, הוא הדגש הרב על מציאת כל דרך אפשרית שלא להרשיע את הנידון ולא להוציאו להורג. לפיכך הדבר הראשון שעושים הוא מתן הזדמנות נוספת - לילה שלם של מחשבה, שמא יעלה אחד הדיינים רעיון חדש שיביא לזיכויו.

סדרי הלילה:

"היו מזדווגין זוגות זוגות" - הדיינים מתחלקים לזוגות, ולעיתים אף לשלשות. העיקרון הוא שאיש מהם לא יישאר לבדו בלילה, אלא ידון וישוחח בעניין עם זולתו.
"וממעטין במאכל" - אוכלים פחות מן הרגיל, כדי שלא יתעייפו ויירדמו.
"ולא היו שותין יין כל היום" - אין שותים יין כלל, שלא יערפל את שיקול הדעת ולא יביא לעייפות. "כל היום" - כל שארית היום, הלילה כולו ובוקר המחרת, עד שבים ומתכנסים בבית הדין.
"ונושאין ונותנין כל הלילה" - נושאים ונותנים בדין עם חברותותיהם כל הלילה, מתוך מאמץ להפוך בדבר ולמצוא דרך לזכות את האדם.
"ולמחרת משכימין ובאין לבית דין" - קמים מוקדם בבוקר ושבים לבית הדין לשם מתן פסק הדין הסופי.

שני שלבים: שלב הדיון ושלב ההכרעה:

כאן ראוי להבהיר נקודה העלולה לבלבל. יש בפנינו שני שלבים נפרדים: שלב הדיון, ושלב ההצבעה שבה מקבל הדיין את הכרעתו בפועל. בשלב הדיון, כפי שנתבאר קודם, מי שלימד זכות אינו רשאי לעבור ולטעון לחובה, וכלל זה ממשיך לחול גם ביום השני: דיין שהיה אתמול בצד המזכה, אינו יכול להפוך לטוען לחיוב מיתה.

אין פירוש הדבר שבהכרעה הסופית אין הוא יכול לפסוק לחובה. הוא מצביע על פי לבו, על פי שכלו ועל פי מצפונו; ההגבלה נוגעת לדיונים בלבד - אין הוא רשאי להעלות נימוקים להרשעה ולהפוך לקטגור.

קריאת השמות למחרת:

מכיוון שהמלמדים זכות אינם רשאים להחליף צד בפומבי, נערכת מעין קריאת שמות שממנה מתקבל מושג ראשוני היכן אוחז כל אחד מן הדיינים:

"המזכה אומר: אני מזכה ומזכה אני במקומי" - מי שלימד אתמול זכות מצהיר שהוא עומד באותו מקום גם היום ושומר על עמדתו. שוב, הצבעתו יכולה להיות לחובה, אך בדיונים הוא נשאר בצד המזכים.
"והמחייב אומר: אני מחייב ומחייב אני במקומי" - מי שהיה אתמול בצד המחייב, ולא שינה את עמדתו, מצהיר שהוא דבק בה.
"המלמד חובה מלמד זכות" - מי שלימד חובה רשאי לשנות את דעתו ולטעון שיש לפוטרו ולמצאו זכאי.
"אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה" - מי שטען במהלך הדיונים לפוטרו, אינו רשאי להחליף צד ולפתוח בלימוד חובה.

"טעו בדבר - שני סופרי הדיינין מזכירין אותן" - כיוון שכל דיין נדרש לשמור על עמדתו הפומבית, עלולה ליפול טעות: שכח דיין באיזה צד היה ודיבר שלא בתורו, או שנשתכחו ממנו הטענות שנטענו בעד ובנגד. לשם כך יושבים שני סופרי הדיינים בקצות חצי העיגול, אחד בכל צד, ורושמים את מהלך הדיון. בעת הצורך הם מקריאים מרישומיהם ומזכירים מי היה המזכה, מי היה המחייב, ומה היו הטענות.

"אם מצאו לו זכות - פטרוהו" - אם לאחר סבב ראשוני זה מתברר שהכף התהפכה והרוב נוטה בבירור לזכות, עורכים הצבעה ומשחררים את הנאשם, שהרי נמצא מוצא. "ואם לאו" - אם אין הדבר ברור, עוברים אל ההצבעה הרשמית, שבה כל דיין מצביע כדעתו ונמנה כאומר חייב או זכאי.

כללי ההכרעה במניין:

לזיכוי די ברוב רגיל.
לחיוב נדרש רוב של שניים.
בכל מקרה נדרש בית דין של עשרים ושלושה דיינים.
האומר "איני יודע", שאינו מכריע אם חייב או זכאי, כאילו אינו נמצא. אין הוא נמנה ואינו דיין במקרה זה.

נמצא שאם בית הדין מונה עשרים ושלושה ואחד מהם אומר "איני יודע", ירדנו לעשרים ושניים דיינים - ואין זה בית דין של עשרים ושלושה, ולפיכך אין פסיקתו מחייבת. אפילו יאמרו עשרים ושניים "זכאי" ואחד יאמר "איני יודע", לא יהיה כאן מניין. דרושים עשרים ושלושה, ואין די בפחות מכך. המשנה מבארת מה עושים במקרה כזה.

האפשרויות שמונה המשנה:

שנים עשר מזכים ואחד עשר מחייבים - יש רוב רגיל לזכות, ולפיכך פוטרים אותו.
שנים עשר מחייבים ואחד עשר מזכים - אין כאן לא הרוב של אחד הדרוש לזיכוי ולא הרוב של שניים הדרוש לחיוב, ונמצאנו עומדים באמצע.
אחד עשר מחייבים ואחד עשר מזכים - חסר המניין הנדרש. (התוספות מעירים כי לשון "אפילו" במשנה תמוהה מעט בהקשר זה.)
עשרים ושניים מזכים או מחייבים ואחד אומר "איני יודע" - חסר המניין, ויש להוסיף דיינים.

הוספת הדיינים:

מוסיפים דיינים בזוגות, שניים בכל פעם. טעם הדבר: אם מבקשים אנו להגיע אל האמת, מובן שאין אדם יכול להגיע אליה לבדו, אלא בחברותא. לפיכך אין מוסיפים דיין יחיד, מחשש שלא יירד לעומק הדין ולא יגיע אל האמת.

לאחר שמתווספים שני הדיינים, מכניסים אותם לעניינים, והם דנים בדין ונושאים ונותנים בו. משנכונו הכול להצביע, עורכים הצבעה נוספת: שוב מבקשים רוב רגיל לזיכוי ורוב של שניים לחיוב, ושוב נדרשים לפחות עשרים ושלושה דיינים המביעים דעה. אם אין - ממשיכים ומוסיפים שניים ועוד שניים, עד שמתקבל המניין הנדרש.

"עד כמה מוסיפין?" - עד מתי ממשיכים בכך, ומאיזה שלב נחשב בית הדין גדול מדי? על כך משיבה המשנה: "שנים שנים עד שבעים ואחד" - מוסיפים שניים בכל פעם עד שבית הדין מגיע לשבעים ואחד, וזהו המקסימום. מכיוון שאין סנהדרין גדולה משבעים ואחד, שהרי זו הסנהדרין הגדולה, שם עוצרים.

סיכום האפשרויות בבית דין של שבעים ואחד:

"שלושים ושישה מזכין ושלושים וחמישה מחייבין - זכאי" - שלושים ושישה ועוד שלושים וחמישה עולים שבעים ואחד, ויש כאן בית דין של שבעים ואחד עם רוב פשוט לזכות, ולפיכך אינו אשם.
"שלושים ושישה מחייבין ושלושים וחמישה מזכין" - כאן אין רוב של שניים, ואין מוסיפים עוד דיינים. "דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין" - ממשיכים בדיונים עד שאחד הדיינים מחליף את עמדתו. לשון המשנה נוקטת שיראה אחד מן המחייבים את דברי המזכים, אך למעשה הדבר יכול להיות גם בכיוון ההפוך.

העיקרון הוא שאין מניחים לדין להיוותר תלוי, כמעין חבר מושבעים שלא הגיע להכרעה ובית הדין אינו יודע מה לעשות, אלא ממשיכים לדון עד שאחד משנה את דעתו וכפות המאזניים נוטות לצד זה או לצד זה.

הטעם לכך שאין רוצים להגיע למצב של דין תלוי הוא, שזהו סופו של בית הדין. אין איש חש בנוח עם בית דין שהשקיע את כל הזמן הזה ולא הצליח להכריע אם חייב או זכאי; דבר זה גורם לבית הדין להיראות חסר יכולת. מובן מאליו שאם בסופו של דבר נוצר מבוי סתום, איש אינו זז מעמדתו ואין משיגים את הרוב הנדרש - ודאי שאין מוציאים את הנידון להורג והוא משוחרר. אך עדיף בית דין החלטי המגיע להכרעה, כדי שירגישו הכול שבית הדין מכובד ויזכה לכבוד הראוי לו, ויבינו הבריות שזהו תהליך שראוי לרכוש לו כבוד.

המאמר המקורי

אות סנהדרין ה:ה

אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. הָיוּ מִזְדַּוְּגִין זוּגוֹת זוּגוֹת, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה, וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר אֲנִי מְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִמְקוֹמִי, וְהַמְחַיֵּב אוֹמֵר אֲנִי מְחַיֵּב וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. טָעוּ בְדָּבָר, שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, עוֹמְדִים לְמִנְיָן. שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וַאֲפִלּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וַאֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין. עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין, שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּבִין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין, דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין: And if the court found it fit to acquit him during the deliberations, as all or a majority of the judges agreed to acquit him, they excuse him. But if a majority does not find it fit to acquit him, they delay his verdict to the following day, and they then assign pairs of judges to discuss the matter with each other. They would minimize their food intake and they would not drink wine all day. And they would deliberate all night, and the following day they would arise early and come to court and then vote again and tally the votes of the judges. One who yesterday was of the opinion to acquit the defendant says: I said to acquit, and I acquit in my place, i.e., I stand by my statement to acquit. And one who yesterday was of the opinion to deem him liable says: I said to deem him liable, and I deem him liable in my place. One who yesterday taught a reason to deem him liable may then teach a reason to acquit, but one who yesterday taught a reason to acquit may not then teach a reason to deem him liable. If they erred in the matter, as one of the judges forgot what he had said the previous day, two judges’ scribes, who recorded the statements of the judges, remind him. If the court then found it fit to acquit him unanimously, they excuse him, and if not all of the judges determine to acquit, they stand to count the vote. If twelve judges vote to acquit him and eleven judges deem him liable, he is acquitted. The mishna continues: In a case where twelve judges deem him liable and eleven judges acquit; or even if eleven judges acquit and eleven deem him liable and one judge says: I do not know; or even if twenty-two judges acquit or deem him liable and one judge says: I do not know, the judge who said he does not know is disregarded, and the judges add additional judges to the court until they reach a definitive ruling. And how many judges do they add? They add pairs of two judges each time they do not reach a ruling until there are seventy-one judges, but no more than that. At that point, if thirty-six judges acquit and thirty-five judges deem him liable, he is acquitted. If thirty-six judges deem him liable and thirty-five judges acquit, they continue to deliberate the matter, these judges against those judges, until one of those who deems him liable sees the validity of the statements of those who acquit and changes his position, as the court does not condemn a defendant to death by a majority of one judge.