סנהדרין, פרק ב', משנה ה' - המשנה האחרונה שבפרק. אף שאנו עדיין עוסקים בדיני מלכי ישראל, אין המשנה מתמקדת עוד במה שהמלך רשאי או אינו רשאי לעשות, אלא באופן שבו על העם להתייחס אל המלך.
העיקרון המנחה: "עליך" ולא "לך":
התורה אומרת: "שום תשים עליך מלך", והמשנה עצמה מצטטת פסוק זה. הדרשה נסמכת על דיוק הלשון: לא נאמר "תמנו לכם מלך", אלא "עליך" - מעליך. המלך צריך להיות מרומם מעל העם מבחינה נפשית, בכל הנוגע לכבוד, ליראת הרוממות ולאימה. מכוח עיקרון זה נגזרות הגבלות שונות ביחס העם אליו, והמשנה מתמקדת בשתי נקודות כלליות.
ההגבלה הראשונה - חפצי המלך:
"אין רוכבין על סוסו" - אין אדם רשאי לרכוב על סוסו של המלך.
"ואין יושבין על כסאו" - אין אדם רשאי לשבת בכיסאו.
"ואין משתמשין בשרביטו" - אין אדם רשאי להשתמש בשרביטו.
הכלל הוא שכל דבר המזוהה עם המלך ומיועד לו, עומד לשימושו הבלעדי ולא לשימוש זולתו. "כסאו" אינו מתייחס דווקא לכס המלכות: אף אם יש למלך כיסא נוח שבו הוא נוהג לשבת ולקרוא, או מקום ישיבה קבוע סביב שולחן האוכל, אין אחר רשאי לשבת בו. וכן בשרביט, שהוא כלי ייחודי לו. כך גם בכל כלי אחר - סטנדר שהמלך אוהב להשתמש בו, ספר שהוא נוהג לקרוא בו וכיוצא באלה: כולם שייכים למלך, ואין אחר משתמש בהם, לא בחיי המלך ואף לא לאחר מותו.
לפיכך הדין הוא שעם מות המלך נשרפים כל חפציו, כדי שלא ישתמש בהם עוד אדם. משרתיו ועבדיו, כמובן, אינם בכלל זה חס ושלום, והם רשאים לשמש את המלך הבא, יורשו. ולדעת הרמב"ם, הסובר שפילגשים הן אפשרות עבור מלך ישראל, אף הפילגשים בכלל זה.
ההגבלה השנייה - שמירה על מראהו המכובד:
המלך חייב לשמור על כבודו, ואין לראותו אלא במצב מכובד. וכלשון המשנה: "ואין רואין אותו כשהוא מסתפר" - אין רואים את המלך בשעה שהוא מטופח ומסתפר, דבר שהיה נעשה מדי יום. יסוד הדבר בפסוק בישעיהו: "מלך ביפיו תחזינה עיניך" - שהעין רואה את המלך ביופיו, בתפארתו ובכבודו. מכיוון שכך, המלך חייב להיראות תמיד מטופח לחלוטין, ולפיכך הוא מסתפר בכל יום; ובאמצע התהליך, שאינו מצב מכובד, אין רשות לאיש להביט בו. מובן מאליו שהספר פטור מאיסור זה, אך שאר האנשים אינם רואים אותו בשעה זו.
ובאופן דומה: "ולא כשהוא ערום, ולא בבית המרחץ" - לא בשעה שאינו לבוש, ולא בבית המרחץ הציבורי. מהו ההבדל בין "ערום" לבין "בית המרחץ"?
יש המפרשים שאף בבית המרחץ, שבו רגילים שלא להיות לבושים, אין רואים את המלך, משום שאין זה מצב מכובד. אין הכוונה לחוסר צניעות, שהרי אין פגם בהתפשטות בבית המרחץ או במקווה, וכך היא דרך הכניסה למקווה; אך אין בכך הכבוד שהמלך נדרש לו.
ויש המפרשים שאלו שני דינים נפרדים לגמרי: אין רואים את המלך כשהוא ערום, וכן אין רואים את המלך בבית המרחץ כלל, אפילו כשהוא לבוש לגמרי, משום שאין זה מקום מכובד למלך שיימצא בו וייראה בו. לפיכך זהו מקום פרטי: כאשר המלך נכנס לבית המרחץ, לסאונה או לכיוצא בהם, הוא עושה זאת בפרטיות, ואין אדם רשאי לראותו בכך.
מקורם של כל הדינים הללו הוא בפסוק שהמשנה מביאה: "שנאמר: 'שום תשים עליך מלך' - שתהא אימתו עליך", שאימת המלך תהיה על העם תמיד.
בזאת אנו מסיימים את הפרק השני של מסכת סנהדרין, ומכאן נעבור לפרק השלישי.