סנהדרין פרק ו', משנה ה' - משנה קצרה לפנינו. במשנה הקודמת עמדנו על הפסוק "כי קללת אלוקים תלוי", שפירושו כי יש בתלייתו של אדם משום קללה כלפי שמיא. כאן נראה התייחסות שונה במקצת לאותו פסוק עצמו.
צערה של השכינה בשעת סבלו של אדם:
רבי מאיר אומר: "בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת" - כאשר בן אנוש סובל, מה אומרת השכינה כביכול? הדברים מוסבים בראש ובראשונה על הנסקל שבמשנה הקודמת, שסבלו נורא, אך אין הם מצומצמים לו בלבד, אלא לכל אדם השרוי בצער.
יש לדייק בלשון "כביכול": ביטוי זה בא לומר "כאילו אפשר היה לומר כן", שהרי אין לו לקב"ה גוף, ואין לו דרך להתנהג, לחשוב או לפעול כדרך בני אדם. אין זו אלא האנשה גמורה, שנועדה לסייע לאדם להבין את העניין.
לשון המשנה היא: "קלני מראשי, קלני מזרועי". המילה "קלני" היא הלחם של שתי מילים - "קל אני", ולדעת אביי הכוונה: אין לי קלות. אף לפי רב בגמרא, הגורס "קל אני", אין זה אלא לשון סגי נהור לכך שאני כבד. כך או כך, ההתייחסות היא למשקל ולכובד: "קלני מראשי" - ראשי כבד עלי, "וקלני מזרועי" - אף זרועי כבדה עלי.
התמונה המצטיירת מן הדברים היא של אדם שרוי בייאוש גדול, מיוסר בייסורים קשים, כדוגמת נפילת אפיים בבית הכנסת - הראש מוטל על הזרוע, ואין בכוחו של האדם להרימו מרוב צער ויגון. כך, כביכול, אף אצל הקב"ה.
המהרש"א מוסיף ומציין כי אלו הם המקומות שבהם מניח אדם תפילין של ראש ותפילין של יד, שכן הגמרא במסכת ברכות אומרת שהקב"ה מניח תפילין אף הוא. התפילין מייצגות את חיבור הראש והלב לקב"ה, ואת חיבורו ההדדי של הקב"ה אלינו. לפיכך, בתרחיש נורא כל כך נדמה כאילו נותק החיבור, ומכאן הצער הרב - לא מצידו של האדם בלבד, אלא אף מצידו של הקב"ה.
ממשיכה המשנה: "אם כן, המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמם של צדיקים". אם אף כשמדובר ברשע, שדמו נשפך מחמת רשעותו, מצטער הקב"ה וסובל על כך - על אחת כמה וכמה כאשר אדם צדיק סובל שלא בדין, נקי מפשע ואף על פי כן מתייסר, שהקב"ה מתעצב וסובל על סבלו.
"ולא זו בלבד" - איסור הלנת המת:
מכאן חוזרת המשנה אל הנושא שבו נחתמה המשנה הקודמת - החובה שלא להותיר את גופת המת ללא קבורה. "ולא זו בלבד" - לא רק במי שהוצא להורג בידי בית דין נאמר האיסור "לא תלין נבלתו על העץ", "אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה" - כל המשאיר את קרובו ללון לילה ללא קבורה עובר על הלאו ועל העשה שבחובת קבורת המת.
ואולם, איסור זה מוגבל:
"הלינו לכבודו" - אם ההלנה נעשתה לכבודו של המת, כגון כדי להביא לו ארון ותכריכים כראוי, אינו עובר בלאו. יסוד האיסור הוא הביזיון שבהלנה, וכאשר אין המת מתבזה אלא מתכבד - הדבר מותר.
איסוף המלווים: התורה שבעל פה מפרשת את המקרה המצוי בימינו - הזמן הנדרש לאיסוף המבקשים להשתתף בהלוויה, ובוודאי קרובי המשפחה. אף בזה אין עיכוב הקבורה נחשב עבירה על האיסור ועל החובה לקבור בהקדם.
ראוי לציין כי קבורה יהודית מתבצעת במהירות רבה. בירושלים מחמירים בכך במיוחד, ואין זה מבוסס על מנהג ירושלים בלבד אלא אף על ברייתא בגמרא, שבירושלים לא הלינו את המת כמעט בשום מצב.
קבורת הרוגי בית דין:
מכאן עוברת המשנה לדון בהרוגי בית דין: "ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו" - אין קוברים את מי שהוצא להורג בחלקת הקבר של אבותיו עם שאר קרוביו, שכן אין קוברים רשע אצל צדיק, והמורשע נקרא בשם רשע.
שם זה נותר עליו אף אם עשה תשובה לפני מותו, אף אם התוודה, ואף לאחר שהוצא להורג. אמנם, כפי שיעלה במשתמע מן המשנה הבאה, משנתאכל בשרו פוקע ממנו שם זה. מכל מקום, כל עוד קרוי הוא רשע, אין קוברים אותו בחלקת הקבר המשפחתית.
"אלא שני בתי קברות היו מתוקנין לבית דין" - שני אזורי קבורה נפרדים הוכנו בידי בית דין:
"אחד לנהרגין ולנחנקין" - למי שהוצאו להורג בסייף ובחנק.
"ואחד לנסקלין ולנשרפין" - למי שנסקלו ונשרפו.
ארבע מיתות בית דין הן, כפי שנראה בפרק הבא, ובהן שתיים חמורות ושתיים קלות מהן. החמורות - סקילה ושריפה - מיועדות לפשעים הגרועים ביותר, ולפיכך נקבע לנידונים בהן אזור קבורה משלהם. ואילו הנהרגים והנחנקים, שחומרתם פחותה, נקבעה להם חלקת קבורה נפרדת. כך אין קוברים את הגרועים עם הגרועים ביותר.
ואם תאמר: אם באים להבחין בין דרגות הרשע, מדוע לא הותקנו ארבע חלקות קבורה כמניין ארבע המיתות?
התשובה לכך היא הלכה מקובלת, שכבר נוכחנו בה: אין לפנינו ארבעה בתי קברות אלא שניים בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דברי רבי מאיר על צערה של השכינה בשעת סבלו של אדם - "קלני מראשי, קלני מזרועי" - ואת הקל וחומר מדמם של רשעים לדמם של צדיקים. מכאן עברנו לאיסור הלנת המת החל על כל אדם, ולהיתר ההלנה לכבודו של המת; ולבסוף לדין קבורת הרוגי בית דין, שאין קוברים אותם בקברות אבותיהם אלא בשני בתי הקברות שהותקנו לבית דין.
במשנה הבאה נעסוק בהמשך הדברים: כיצד משנתאכל הבשר פוקע ממנו שם רשע, ומה דינם של עצמותיו מאותה שעה ואילך.