סנהדרין פרק ד' משנה ה': איום על העדים בדיני נפשות

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

אנו לומדים את המשנה החמישית שבפרק הרביעי במסכת סנהדרין. זו משנה ארוכה, ובלא הגזמה - אחת המשניות המרתקות והחשובות שבכל הש"ס. ריבוי העניינים שבה מחייב אותנו לברור את עיקרי הדברים. פותחת המשנה: "כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות" - כיצד ממחישים לעדים הבאים להעיד בדיני נפשות את חומרת המצב ואת עוצמתו? 'מאיימין' פירושו החדרת יראה בלבם, שכן העניין רציני מאין כמותו: בית הדין עתיד להסתמך על עדותם, ובסופו של דבר אף להוציא אדם להורג. אין לך דבר כבד מזה, ועל כן יש לוודא שהעדים עושים מלאכתם כראוי.

"היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן":

מכניסים את העדים לפני בית הדין ומטילים עליהם את חומרת העניין. בחלק הראשון מונה המשנה ארבעה סוגים של עדות פסולה:

"שמא תאמרו מאומד" - שמא תעידו על פי אומדן והערכה, כלומר על סמך ראיות נסיבתיות. ראיתם את ראובן רודף אחרי שמעון כשחרב בידו, והוא פנה מעבר לפינה; רדפתם אחריהם, פניתם אף אתם, ומצאתם את שמעון מוטל מת ואת חרבו של ראובן מטפטפת דם. מסקנתכם המיידית היא שראובן הרג את שמעון - אך למעשה לא ראיתם את ההריגה עצמה, אלא ניחשתם אותה מתוך הנסיבות. הדבר נראה כעובדה מובנת מאליה, ואינו כזה. נדרשת עדות ראייה ישירה על עצם המעשה, ואין להעיד על מה שלא נראה בפועל.
"ומשמועה" - אין להעיד על סמך שמועות המתגלגלות בפי הבריות. הכול מדברים על כך, שמעתם את הדבר, ואינכם יודעים אפילו מי אמרו תחילה ומהיכן בא. אין זו עדות.
"עד מפי עד" - זהו הסוג השלישי לפי התפארת ישראל: אפילו שמעתם עד המעיד רשמית בפני בית דין אחר שראה את המעשה, ואתם מוסרים את עדותו כאילו ידעתם אותה כעובדה - גם זה אסור.
"ומפי אדם נאמן שמענו" - וכן אם שמעתם את הדבר מאדם שאתם יודעים בבירור כי לא ישקר לכם. לא ראיתם את הרצח, אך נתקלתם באדם שראהו זה עתה והוא מספר לכם בדיוק את שאירע; או שרבכם או אביכם מסרו לכם זאת, ואתם יודעים שזו האמת. אף על פי כן, אין אתם יכולים להעיד על כך, שכן אסור למסור עדות על מה שלא ראיתם במו עיניכם.

שני המקרים האחרונים - "עד מפי עד" ו"מפי אדם נאמן שמענו" - הם בגדר עדות שמיעה, שהעד קיבלה מזולתו ולא מתצפיתו הישירה. בכל ארבעת המקרים הללו ייתכן שכוונת העד רצויה: הוא מבקש לעשות את הישר, ומטשטש בלבו את העובדה שלא ראה את רגע האירוע עצמו, מתוך רצון לסלק את הרשע מן העולם.

אך ייתכן גם ההפך, שכוונת העד רעה, ולפיכך ממשיכה המשנה: "או שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה". אומרים הדיינים לעדים: שמא אינכם מבינים שעתידים אנו לחקור לעומק ולשאול אתכם שאלות רבות, כדי לברר אם אכן הייתם שם ומה בדיוק ראיתם. אם תשקרו או תבדו דברים מלבכם - הדבר יתגלה, ותצאו מבויישים ומושפלים, וייוודע לכול שאתם שקרנים. אין אדם שיאמין לכם עוד או יסמוך עליכם. ראו הוזהרתם.

ההבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות:

ממשיכה המשנה: "הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות" - אין להשוות את השלכותיה של עדות שקר בעניין ממוני רגיל, שבו חייב אדם לחברו כסף, הלוואה, חלון שבור או אף שבור, לדיני נפשות שבהם עומד אדם לדין על רצח. שכן בדיני ממונות - "אדם נותן ממון ומתכפר לו": אם עיוות אדם בעניין ממוני, קל לתקן זאת. הוא מבקש סליחה, משיב את הגזלה, כותב המחאה ומפצה את הניזק על הפסדו, ובכך שב הכול על מקומו. אך כאשר אדם נהרג, אין להשיבו לחיים, ואין בכל ממון שבעולם כדי לתקן זאת.

וכלשון המשנה: "דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם" - דמו של הנידון וגם דמם של כל צאצאיו מעתה ועד עולם, כולם אובדים בעטיה של עדות שגרמה להוצאה להורג שלא כדין. וראיה לדבר: "שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר: דמי אחיך צועקים". הפסוק אומר "קול דמי אחיך צועקים אלי", ומדייקת המשנה: "אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך" - לא בלשון יחיד אלא בלשון רבים, "שדמו ודם זרעיותיו": לא דמו בלבד אבד ברצח, אלא דם כל הדורות שהיו עתידים לצאת ממנו, וכולם צועקים אל השם כביכול. נמצא שההורג קוטע שרשרת אינסופית, ואין מקום להקל ראש בדבר, חס ושלום.

עד כאן מסרה לנו המשנה מעין נוסח קבוע של דברי הדיינים לעדים. כעת, אגב הפסוק "דמי אחיך", חורגת המשנה לרגע מן הנוסח ומביאה לימוד נוסף שאינו נאמר לעדים כלל: "דבר אחר: דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים" - שהדם ניתז לכל עבר, על העצים ועל האבנים. כפי שמבארת הגמרא, אלו היו האנשים הראשונים בעולם, וקין לא ידע כיצד להמית את הבל. בכעסו נטל את החפץ שנזדמן לידו והכהו בכל דרך שיכול: בזרועו, ברגלו, בירכו ובכתפו, עד שנעץ בו דבר חד בצווארו והמיתו. מכאן שהדם התפזר בכל מקום. אין בכך נגיעה לעניין האיום על העדים, וכאן נסגר המאמר המוסגר.

מדוע נברא אדם יחידי:

המשנה חוזרת לתחילת הבריאה, ובבסיס דבריה מונחת שאלה שרבים תוהים בה: בבריאת העולם נבראו כל בעלי החיים בזוגות, זכר ונקבה, ואילו אדם הראשון נברא יחיד. אמנם נאמר "זכר ונקבה ברא", ואפשר שהיו בו רכיבי זכר ונקבה, אך על כל פנים נברא יצור אחד ולא שניים. מדוע נהג כך הקב"ה? אלא שבא הדבר ללמדנו יסוד: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא". מן האדם היחיד הזה יצא עולם מלא של בני אדם, בדומה ל"דמי אחיך" - צאצאים עד עולם. כל דמה של האנושות כולה עתיד היה לצאת ממנו. לפיכך, הגורם למיתתו של אדם כאילו איבד עולם מלא: אצל אותו אדם מתרחש בתוך ראשו עולם שלם, על אהבותיו, פחדיו ושאיפותיו, ככל המתרחש בעולמכם שלכם.

ראוי לציין כי בנוסח "נפש אחת מישראל" ישנן גרסאות שאין בהן המילה "מישראל", אלא "נפש" בלבד - כל הגורם למיתתו של אדם מחריב עולם מלא. וחשוב מכך, הרמב"ם אינו מזכיר ישראל אלא נוקט "ממית נפש", בין יהודי ובין שאינו יהודי. וממשיכה המשנה: "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". דברים אלו אכן נאמרים לעדים.

מכאן ואילך סוטה המשנה שוב מן העניין, ומביאה לימודים נוספים העולים מכך שאדם נברא יחיד ולא כזוג. אף אלו אינם נאמרים לעדים, אך לקחים חשובים הם:

מפני השלום: אדם נברא יחיד כדי שיהיה שלום בין הבריות, שלא יוכל אדם לומר לחברו "אבי הקדמון חשוב מאביך", שהרי מובן מאליו ששניהם יוצאים מאותו אב קדמון ומאותו שורש.
שלא לומר הרבה רשויות: שלא יעלה על הדעת כי רשויות רבות ואלים אחדים יש בשמיים, וכל אחד מהם ברא סוג אחר של אדם בצלמו. אין לומר שהאל הטוב ברא את הטובים והאל הרע את הרעים, בני אור ובני חושך. בריאה אחת הייתה במקור, ומכאן שבורא אחד יש, ואין עוד מלבדו.
להגיד גדולתו של הקב"ה: אדם הטובע מטבעות משתמש בחותם אחד, וכל המטבעות יוצאים זהים לחלוטין. ואילו מלך מלכי המלכים טבע את כל בני האדם בחותמו של אדם הראשון - לכולנו שתי רגליים, שתי עיניים ושתי ידיים, וניתן להבחין בין אדם לשימפנזה כהרף עין. ואף על פי שכולנו נבראנו באותה תבנית ובאותה צורה, ואף שנבראו מיליארדי בני אדם, אין שניים מהם דומים זה לזה. כל אחד ואחד ייחודי ומיוחד במה שקורה לו ובמה שעושה אותו למי שהוא. זו עדות יוצאת דופן לגדולתו, לעוצמתו ולכוח יצירתו של הקב"ה: הכול מוטבעים באותו חותם, ואין שני בני אדם זהים בעולם. אמנם תאומים זהים הם עניין גנטי נפרד, אך ככלל אין אדם המסתובב בצרפת ונראה בדיוק כמותכם.

כאן מסתיים המאמר המוסגר, והמשנה חוזרת להבהיר לעדים את חומרת מעשם. מכיוון שאדם הראשון נברא יחיד, פרטי ומיוחד, "לפיכך חייב כל אדם לומר: בשבילי נברא העולם". זוהי אבן יסוד בהשקפה היהודית: כל אדם עלי אדמות מחויב לומר לעצמו שהעולם נברא בשבילו, כלומר שעליו מוטלת האחריות עליו. אם יעבור עבירה, יטה בכך את כף היקום כולו ויוציאו מאיזונו, חס ושלום. על האדם להביט על עצמו כמי שכל העולם נברא למענו, והכול תלוי בהצלחתו או בכישלונו במשימתו לעשות את הישר ולתקן את העולם. משום כך, מוטב לו שלא יטעה את בית הדין, שכן עלול הוא להמיט חורבן על העולם כולו.

עד כאן נוסח האיום המבהיר לעדים מדוע עליהם לחשוש ולהיזהר עד מאוד בעדותם. אך משנאמרו דברים אלו, עשוי אדם לומר לעצמו: מי צריך זאת? הרי אנו משחקים באש ועלולים לגרום למיתתו של אדם - מוטב שנוציא את עצמנו מן העניין, ואז לא יהיה לנו ממה לדאוג. על כך אומרת המשנה: "ושמא תאמרו... והלא כבר נאמר: 'והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עוונו'". אסור לכם אפילו להעלות מחשבה כזו על הדעת, שכן פסוק מפורש בתורה קובע: אדם שהיה עד למעשה, או שראה או שידע, ובית הדין זקוק לעדותו לבירור הדברים, והוא אומר "איני מתערב" - נושא הוא באחריות, חוטא ונושא את עוונו. אין להסתיר מבית הדין מידע, ועלינו לדעת את האמת.

וממשיכה המשנה: "ושמא תאמרו: מה לנו ולחוב בדמו של זה" - זו טענה בעלת גוון ליברלי: מי אנו שנגרום למיתתו של אדם זה? אמנם עשה מעשה רע, והשם יכול להענישו, אך מדוע שנהיה אנו שליחיו לכך? מוטב שנשמור על ידינו נקיות ונניח להשם לטפל בדבר. על כך משיבה המשנה: "והלא כבר נאמר: 'ובאבוד רשעים רינה'". אין זה פסוק בחומש אלא במשלי, ובא ללמד השקפה יהודית נכונה: באובדנם של הרשעים יש שמחה, שירה וגילה.

ניכר כאן מתח עצום. מצד אחד, מי שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה ונתמלאו בו כל התנאים של עדים והתראה - מוציאים אותו להורג ושמחים על כך, שכן יש בזה גילוי של צדק ושל אחריות למעשים. אם התרו בו העדים והוא השיב "אין לי אכפת, אעשה זאת בכל זאת", ועשה מעשה נורא - אכן נסלקנו מן העולם ונשמח בכך. מצד שני, מוטלת על הדיינים אחריות לעשות כל שביכולתם כדי למצוא דרך שלא להוציא להורג. כביכול אומר לנו השם: הוציאו להורג אם אתם מוכרחים, אך אם אינכם מוכרחים - מצאו דרך לפוטרו. איננו רוצים להמית בני אדם שלא לצורך, ואף אם משמעות הדבר זיכוי מטעם טכני, נקבל זאת בברכה ונחפש אחר אותו טעם. משום כך נדרשים עדים המעידים בדיוק על מה שראו, בהתאם לכללי ההלכה, ולא על מה שלא ראו.

בפרק הבא, בעזרת השם, נרחיב עוד בעניין זה.

המאמר המקורי

אות סנהדרין ד:ה

כֵּיצַד מְאַיְּמִין אֶת הָעֵדִים עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְגוֹ'. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי יא) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה: How does the court intimidate the witnesses in giving testimony for cases of capital law? They would bring the witnesses in and intimidate them by saying to them: Perhaps what you say in your testimony is based on conjecture, or perhaps it is based on a rumor, perhaps it is testimony based on hearsay, e.g., you heard a witness testify to this in a different court, or perhaps it is based on the statement of a trusted person. Perhaps you do not know that ultimately we examine you with inquiry and interrogation, and if you are lying, your lie will be discovered. The court tells them: You should know that cases of capital law are not like cases of monetary law. In cases of monetary law, a person who testifies falsely, causing money to be given to the wrong party, can give the money to the proper owner and his sin is atoned for. In cases of capital law, if one testifies falsely, the blood of the accused and the blood of his offspring that he did not merit to produce are ascribed to the witness’s testimony until eternity. The proof for this is as we found with Cain, who killed his brother, as it is stated concerning him: “The voice of your brother’s blood [demei] cries out to Me from the ground” (Genesis 4:10). The verse does not state: Your brother’s blood [dam], in the singular, but rather: “Your brother’s blood [demei],” in the plural. This serves to teach that the loss of both his brother’s blood and the blood of his brother’s offspring are ascribed to Cain. The mishna notes: Alternatively, the phrase “your brother’s blood [demei],” written in the plural, teaches that that his blood was not gathered in one place but was splattered on the trees and on the stones. The court tells the witnesses: Therefore, Adam the first man was created alone, to teach you that with regard to anyone who destroys one soul from the Jewish people, i.e., kills one Jew, the verse ascribes him blame as if he destroyed an entire world, as Adam was one person, from whom the population of an entire world came forth. And conversely, anyone who sustains one soul from the Jewish people, the verse ascribes him credit as if he sustained an entire world. The mishna cites another reason Adam the first man was created alone: And this was done due to the importance of maintaining peace among people, so that one person will not say to another: My father, i.e., progenitor, is greater than your father. And it was also so that the heretics who believe in multiple gods will not say: There are many authorities in Heaven, and each created a different person. And this serves to tell of the greatness of the Holy One, Blessed be He, as when a person stamps several coins with one seal, they are all similar to each other. But the supreme King of kings, the Holy One, Blessed be He, stamped all people with the seal of Adam the first man, as all of them are his offspring, and not one of them is similar to another. Therefore, since all humanity descends from one person, each and every person is obligated to say: The world was created for me, as one person can be the source of all humanity, and recognize the significance of his actions. The court says to the witnesses: And perhaps you will say: Why would we want this trouble? Perhaps it would be better not to testify at all. But be aware, as is it not already stated: “And he being a witness, whether he has seen or known, if he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1)? It is a transgression not to testify when one can do so. And perhaps you will say: Why would we want to be responsible for the blood of this person? But be aware, as is it not already stated: “When the wicked perish, there is song” (Proverbs 11:10)?