סנהדרין, פרק י"א, משנה ה'. הגענו לרביעית מבין שש העבירות שהעונש עליהן הוא חנק - נביא השקר. עבירה זו יכולה להתקיים באחד משני אופנים, כפי שהמשנה תפרט במפורש, ושניהם נלמדים מן הפסוק.
מקור הדין בפסוק:
בספר דברים (פרק י"ח, פסוק כ') נאמר: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא ציוויתיו לדבר". בפסוק זה נכללים שני אופנים:
"אשר יזיד לדבר דבר בשמי" - מי שאומר דבר שלא שמע כלל מהשם, ואף על פי כן מוסר אותו בשם השם כאילו נאמר לו.
"את אשר לא ציוויתיו לדבר" - אף אם השם אכן אמר את הדברים, אלא שאמרם לנביא א', ונביא א' מסרם לחברו, וחברו הלך ואמר אותם בשם השם. אותו אדם אינו נביא, אלא חוזר על מה ששמע מפי הנביא.
שני אופנים אלו הם בעיקרם נבואת שקר - בין משום שהשם לא אמר את הדברים כלל, ובין משום שלא אמרם לאדם זה - ולפיכך העונש עליהם הוא חנק.
לשון המשנה - מה שמיתתו בידי אדם:
המשנה מונה שני מקרים: "המתנבא מה שלא שמע" - המתנבא על דבר שלא שמע מהשם, "ומה שלא נאמר לו" - דבר שהשם אכן אמרו, אך לא ציווה עליו למוסרו. על שתי עבירות אלו "מיתתו בידי אדם", כלומר חנק בבית דין - ובלבד שהיו עדים והתראה.
מה שמיתתו בידי שמים:
לעומת זאת מונה המשנה מקרים שעניינם אי־ציות לנבואה, ובהם המיתה היא בידי שמים:
"הכובש את נבואתו" - נביא שאינו מוסר את מה שנצטווה למסור. כך למשל בסיפורו של יונה הנביא: השם אמר לו "לך לנינוה", ומטעמים שונים לא רצה למלא זאת, וכבש את נבואתו בכך שלא מסר את דבר השם. מעשה זה פסול, אך אין הוא הפשע של נביא שקר.
"המוותר על דברי נביא" - מי שמתעלם מדברי הנביא או מזלזל בהם, אינו מתייחס אליהם ברצינות ואינו מקיימם כראוי. אף זו עבירה, אך לא העבירה של נביא שקר שעונשה מיתת בית דין.
"ונביא שעבר על דברי עצמו" - נביא שאינו מציית לציווי שנצטווה בו במפורש. הגמרא מביאה את דוגמת עדו הנביא, שנצטווה ללכת אל ירבעם בן נבט ולא לאכול ולא לשתות עד שובו לביתו. בדרכו חזרה פגש נביא אחר, שאמר לו כי השם ציווהו לסעוד עמו, והלך עמו ואכל ושתה בטרם שב לביתו - ובכך עבר על מה שהשם ציווהו במפורש שלא לעשות.
בעבירות מסוג זה "מיתתו בידי שמים". אף אלו עבירות חמורות שיש בהן עונש מוות, אלא שהוא בידי שמים בלבד: אין זה עונש מוות בבית דין, אלא שהאדם מאבד את זכותו לחיות בשל עבירה זו, ולפיכך תיגזר עליו מיתה מוקדמת אם לא ישוב בתשובה.
שנאמר: "והאיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו" - האיש שאינו מקשיב לדברי השם הנאמרים בשמו על ידי הנביא, השם עצמו כביכול יבוא עמו חשבון. מכאן שהמיתה היא בידי שמים ולא בידי אדם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי נביא השקר - המתנבא מה שלא שמע או מה שלא נאמר לו - מיתתו בידי אדם בחנק; ואילו הכובש את נבואתו, המוותר על דברי נביא והנביא שעבר על דברי עצמו - מיתתם בידי שמים, כנלמד מן הפסוק "אנכי אדרוש מעמו".