לפנינו המשנה החמישית בפרק ח' במסכת סנהדרין, האחרונה שבעניין בן סורר ומורה. רובה של משנה זו כבר צוטט בדברי רש"י, וכאן היא מובאת בפנים: "בן סורר ומורה נידון על שם סופו".
הנער נידון על פי מה שיהיה בסופו - כפי שהתורה מעריכה את מצבו בירידה לעומק נפשו. התנהגותו הפכה להרגל, הוא מכור וחוזר על מעשיו שוב ושוב, הוריו כבר התייאשו ממנו, וממילא בוודאי עתיד הוא לסיים במעשים נוראים. לפיכך "ימות זכאי ואל ימות חייב" - מוטב לגדוע את הדבר באיבו עתה, כדי שלא יישא באשמת אותם פשעים, ולא להמתין עד שיתרחשו דברים איומים ואז ייענש על מעשים חמורים בהרבה.
כיצד ניתן לדון אדם על שם העתיד?
כל המפרשים שואלים: ממתי דנים אדם על סמך מה שהוא עלול לעשות בעתיד? הרי אין הדבר כך, ואנו מאמינים בכוח התשובה. ואף בגמרא בראש השנה נאמר שישמעאל נידון "באשר הוא שם" - כפי שהיה באותה שעה; והסיבה שלא היה ראוי למות במדבר כששילחו אברהם עם הגר היא שלא היה חייב באותו שלב. מדוע, אם כן, נער זה, שאינו חייב בשלב זה, מוצא להורג עתה?
שתי תשובות בדבר:
ישמעאל, אף שהתנהגותו לא הייתה אידיאלית, לא עשה מעשים שבגינם היה ראוי למות באותו שלב. לעומתו, נער זה כבר עשה בפועל מעשים נוראים, והוא מצוי בבירור בדרך לשם - ואין הדמיון עולה יפה.
יתרה מזו: התנהגותו של נער זה - אף שממילא מקרה זה לעולם אינו מתרחש - הפכה להרגל מושרש. אין שליטה עליו, לא מצד הוריו ולא מצד בית דין; הוא ממשיך בשלו בכל מקרה, איבד כל תחושת שליטה עצמית והוא חסר תקנה. מעתה ידוע שהוא אסון המבשל והולך, וזוהי הערכת התורה בעניינו.
מדוע דווקא עונש סקילה?
שאלה מעניינת נוספת: אם כדברי רש"י עתיד הוא לעמוד בפרשת דרכים ולשדוד עוברי אורח באיומי נשק, ובסופו של דבר להרוג אדם בעבור ממונו כדי לממן את התמכרותו - הרי עונשו של רוצח הוא הרג, שהוא עריפת הראש, עונש נורא אמנם, אך השני בחומרתו מבין ארבע מיתות בית דין, בעוד הסקילה היא הרביעית והחמורה שבכולן. מדוע אין מסתפקים בעונש המוטל על רצח, ומחייבים אותו בעונש החמור מכולם?
משיבים המפרשים: אכן כן, אלא שהוא עתיד לעשות מעשים נוספים שיחייבוהו סקילה. אם כך דרכו - סופו לחלל שבת; אם כך דרכו - סופו לקלל את הוריו. הערכת התורה היא שלנער זה, לפחות כאשר הוא עומד בכל התנאים שנמנו, אין עוד תקווה, ועל כן יש לגאול אותו מייסוריו עתה.
"שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם":
ממשיכה המשנה ומונה סדרה של מצבים, ובכל אחד מהם היא מבחינה בין הרשעים לצדיקים:
"מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם" - במות הרשע בא הקץ לסבלו: הנאה היא לו, שכן חדל לכרות לעצמו בור עמוק יותר; והנאה לעולם, שכן שוב אינו גורם את הצער שהוא גורם לבריות תמימות. "ולצדיקים רע להן ורע לעולם" - רע להם, שאינם יכולים עוד לקיים מצוות, ללמוד תורה, לצבור זכויות ולהשלים את עצמם; ורע לעולם, שאין הם עוד צדיק יסוד עולם, מגן וזכות לעולם, ואינם יכולים לעורר את הבריות למוסר ולתשובה - והעולם מפסיד.
"יין ושינה לרשעים - הנאה להן והנאה לעולם" - כשהם שותים לשוכרה ומאבדים את הכרתם, הרי הם מנוטרלים ואינם עושים צרות: אינם צוברים עבירות נוספות ואינם מזיקים לזולת. "ולצדיקים רע להן ורע לעולם" - רע להם, שאינם יכולים ללמוד, ואבדן החיים הללו הוא הפסד בלתי הפיך שאינו ניתן להשלמה; ורע לעולם, שהרי הם המביאים שלום ואור לעולם, ועתה נמנע הדבר.
"פיזור לרשעים - הנאה להן והנאה לעולם" - טובה נעשית עמם, שאין הם יכולים לעסוק בתוכניותיהם הרעות ולחזק זה את זה בהתנהגותם וברעיונותיהם; והעולם נשכר, שהרי מי צריך את מזימות הרשעים. "ולצדיקים רע להן ורע לעולם" - הצדיקים המפוזרים אינם יכולים להתאסף, לפלפל ולדקדק יחדיו וללמוד בצוותא, להעלות רעיונות טובים ולתכנן תוכניות להיטיב את העולם - ומצבו של העולם גרוע יותר בשל כך.
"כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם" - כאשר רשעים מתאספים יחד, כדוגמת המתרחש בבתי הכלא, מתחזקים איש בהתנהגותו הרעה וברעיונותיו הרעים, והם רוקמים מזימות למעשים רעים נוספים - כבכל סרט שבו הרשעים מתכנסים כדי להשתלט על העולם, חדשות רעות לכולם. "ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם" - כינוס הצדיקים מצוין: הם לומדים זה מזה, מעניקים השראה זה לזה ומעלים רעיונות טובים להיטיב את העולם, והעולם כולו מרוויח משיתוף פעולתם.
"שקט לרשעים רע להן ורע לעולם" - שלווה, רוגע ומנוחת הנפש מותירים בידם פנאי למחשבה, וכביטוי הידוע, ידיים בטלות הן מלאכת השטן: אנשים שאין להם עיסוק מגיעים לכל מיני דברים שאינם טובים. לפיכך יש להעסיק את הרשעים - כל עוד הם צופים במשחק כדורגל אינם עושים צרות, ובהיעדר עיסוק העולם סובל מן הצרות שהם גורמים. "ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם" - השקט מאפשר להם לפתח את עצמם, להתבונן, לצמוח, לקבל השראה ולהתפלל; ומכוח הרעיונות הטובים שבידם, התורה שהם מלמדים והתפילות שהם מתפללים, הם נותנים השראה לבריות ומביאים טוב לעולם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בן סורר ומורה נידון על שם סופו - הערכת התורה היא שהתנהגותו נעשתה הרגל שאין לו תקנה, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב, ואף חיובו בסקילה נובע מן העבירות החמורות שהוא עתיד לעבור. עוד עמדנו על הכלל שהמשנה מונה בחמישה מצבים - מיתה, יין ושינה, פיזור, כנוס ושקט - שבכל אחד מהם מה שהוא הנאה לרשעים ולעולם הוא רעה לצדיקים ולעולם, ולהפך.