אנו מגיעים למשנה ד' בפרק שישי במסכת סנהדרין - החלק המצער שבסיפור, שבו הנידון שהורשע מומת בפועל בסקילה. המשנה מפרטת את שלבי הוצאתה לפועל של מיתה זו.
"בית הסקילה היה גבוה שתי קומות":
המבנה שממנו עתידים לדחוף את הנידון גובהו שתי קומות. מקובל לתרגם 'קומות' כקומות בניין, ואין זה תרגום רחוק, אך אין הוא מדויק: 'קומה' פירושה גובהו של אדם, כשישה רגל. שתי קומות הן אפוא גובהם של שני בני אדם, כשנים עשר רגל. הגמרא מבארת שהכוונה לגובה שמעל ראשו של האדם - שהרי בשישה הרגל הראשונים עומד האדם על הקרקע וראשו מגיע לגובה זה. נמצא שמדובר בפי שלושה מגובהו של אדם ממוצע, קרוב לשמונה עשרה רגל מעל הקרקע, ומכאן ההשוואה לשתי קומות בניין.
הרעיון הוא שדוחפים את הנידון מן המבנה, והוא צפוי למות מנפילה זו. אף שניתן היה לחשוב כי סקילה מחייבת רגימה ממש באבנים, הפסוק (בפרשת יתרו, בעניין האיסור להתקרב אל הר סיני) אומר: "סקול ייסקל או ירה יירה" - "סקול" היינו רגימה והשלכת אבנים על האדם, ו"ירה" היינו השלכת האדם עצמו מלמעלה. דחיפתו מן הגובה שקולה אפוא לסקילה: או שמביאים את האבנים אל האדם, או שמביאים את האדם אל האבנים. מעצם הנפילה, מעוצמת הפגיעה, ייתכן מאוד שימות.
מדוע לא הוגבה בית הסקילה למעלה מכך?
לכאורה, אם המטרה היא להמית, מוטב היה להגביה עוד, כדי להבטיח את המיתה. אלא שקיים מתח מתמיד בין ביצוע החובה לבין מצוות "ואהבת לרעך כמוך" - לבצעה בדרך המכובדת, המהירה והפחות כואבת שאפשר, אף שמעצם טבעו אין בתהליך זה כבוד, אין בו היעדר כאב ואין בו מהירות. אילו הייתה הבמה גבוהה מדי, היה גופו של הנידון מתרסק בנפילתו ואף עלול להיבקע באזור הבטן - ביזיון קיצוני שאין רוצים בו. משום כך נקבע השיעור של פי שלושה מגובהו של אדם.
"אחד מן העדים דוחפו על מתניו":
מי מבצע את ההוצאה להורג? העדים עצמם. הם העיקר בביצועה, שכן הם היודעים בוודאות מוחלטת שהנידון חייב מיתה, וכל השאר סומכים עליהם; לפיכך מוטל עליהם לבצע את העונש - מקום שאינו נעים כלל, אך כך נקבע. אחד משני העדים, נכנהו עד א', דוחף את הנידון מראש המבנה. ידיו של הנידון קשורות, ולהערכתי מאחורי גבו; יש לכך ראיה עקיפה, אך לא מצאתי זאת מפורש, ואפשר שהן קשורות מלפניו. כאמור לעיל, אף נותנים לו לשתות מים קודם לכן.
לשון המשנה מדויקת: "על מתניו". 'מתניים' הוא המקום שבו מתחברות הרגליים אל הגוף, וניתן לפרשו כחלציים - החלק הפנימי של הירך העליונה - או כאגן, החלק החיצוני. ההבנה כאן היא שמדובר באגן: הנידון עומד בראש המבנה ופניו כלפי חוץ, לכיוון הקרקע, ועד א' דוחפו מאגנו קדימה.
"נהפך על לבו - הופכו על מתניו" - ייתכן שיתהפך באוויר וייפול כשפניו כלפי מטה, וייתכן שלא. אם נפל על פניו, הריהו מוטל על הקרקע כשפניו למטה, ואם גבר הוא - אין גבו מכוסה כלל, שהרי הוא ערום. אין ביזיון גדול מזה, ולפיכך הופכים אותו על גבו, שיהיו חזהו ופניו כלפי מעלה. לשון "על מתניו" תמוהה מעט, אך ברור שכוונתה כאן לאחוריו, היינו להופכו על גבו. יש לכך גם טעם נוסף: מיד עתידים להשליך אבן גדולה על חזהו אם עודנו חי, ורצוננו שהדבר ייעשה ביעילות וימיתנו במהירות, שלא יתמשך הדבר.
"ואם לאו - השני נוטל את האבן":
"אם מת בה - יצא" - אם מת הנידון מן הדחיפה מבית הסקילה, יצאו ידי חובתם (שהרי מצווה היא לבצע את ההוצאה להורג), והדבר תם. "ואם לאו" - אם שרד את הנפילה, אז "השני נוטל את האבן ונותנה על לבו": השני מבין שני העדים נוטל את האבן ומשליכה על חזהו של הנידון. אף שלשון "ונותנה" משמעה הנחה, מציינים התוספות שבהכרח מדובר בהשלכה, שכן סקילה עניינה השלכת אבנים, כפי שעולה מפסוקים אחרים.
נוסיף בזה פרטים: מדובר באבן מסוימת וגדולה מאוד, עד שאין אדם אחד יכול להרימה, ונדרשים שני אנשים לשם כך. שני העדים מרימים אותה יחדיו, אך מאחר שהדחיפה נעשתה בידי עד א', מוטלת עתה השלכת האבן על עד ב'. לפיכך, כששניהם מגביהים את האבן מעל חזהו של הנידון, מושך עד א' את ידיו, ואילו עד ב' דוחף את האבן כלפי מטה בכוח, כדי שתרסק את הנידון. נמצא שאף שנאמר 'נוטלה', השלכה היא.
"אם מת בה - יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל" - אם מת מהשלכת האבן הגדולה על חזהו, יצאו ידי חובתם. ואם לא, ועודנו חי, כל העומדים ומביטים רוגמים אותו אף הם באבנים, "שנאמר: יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה" - ידם של העדים בו תחילה, ולאחריהם ידם של שאר העם. הגמרא מציינת שמעולם לא הוצרכו לכך: כל נידון מת או מן ההשלכה מבית הסקילה או מן האבן הגדולה שהושלכה על חזהו לאחר מכן ושמה קץ לחייו. למעשה לא שרד איש שלב זה, אך להלכה הרגימה אפשרית, והפסוקים מאפשרים אותה אם יידרש הדבר באופן תיאורטי.
אותה אבן גדולה הייתה מיועדת לכך ומונחת מראש באזור הסקילה, ולאחר השימוש בה היו קוברים אותה; ואם תתבצע במקום הוצאה להורג נוספת, תובא לשם כך אבן חדשה.
"וכל הנסקלין נתלין" - חובת התלייה:
לאחר מיתתו בסקילה נחלקו התנאים: "וכל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר" - לדעת רבי אליעזר, כל מי שנידון למיתת סקילה חייב להיתלות לאחר מכן על העץ (ומיד נתאר במה מדובר - בקורת עץ). "וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף ועובד עבודה זרה" - לדעתם החובה מצומצמת לשתי עבירות בלבד: מגדף, המחלל שם שמיים ומקלל את השם, ומי שעבד עבודה זרה.
נשוב צעד לאחור להבהרת הדברים: מצוות התלייה חלה אך ורק בהקשר של סקילה, ובוודאי לא בשלוש המיתות האחרות - בשרפה, בהרג ובחנק אין תלייה כלל. ואף בסקילה, החמורה שבצורות המיתה, נחלקו אם היא חלה בכל הנסקלים או רק בשתי עבירות אלו. המחלוקת מיוסדת בעיקרה על פסוקים, וההלכה כדברי חכמים: אין נתלה אלא מגדף ועובד עבודה זרה. הטעם: הפסוק עוסק בהקשרו במגדף, ואילו עובד עבודה זרה נכלל מפני שבמקום אחר נקראת עבודה זרה גידוף - עובד האלילים מגדף ומחרף את השם, ומשום כך אף הוא בכלל מצוות התלייה.
ומהי אותה תלייה? אין זו תלייה של הוצאה להורג, ואין לדמותה ללולאת חנק סביב הצוואר; אין הוא נתלה למוות אלא נתלה בלבד. אופן התלייה יתואר להלן.
מחלוקת נוספת בין רבי אליעזר לחכמים: רבי אליעזר סובר כי "האיש תולין אותו פניו כלפי העם, והאישה פניה כלפי העץ" - האיש נתלה כשפניו אל הקהל המביט בו, ואילו האישה נתלית כשפניה מופנות מן העם אל העץ, אל העמוד שעליו היא תלויה.
וחכמים חולקים: "האיש נתלה ואין האישה נתלית". לדעתם, חובת התלייה אינה חלה אלא במגדף, ואף בו - רק בגבר ולא באישה; אין הנשים נתלות כלל. אף זאת מפסוק: "וכי יהיה באיש חטא... ותלית אותו על העץ" - איש דווקא ולא אישה, וכך ההלכה. נמצא שמדובר בגברים בלבד, ובגברים שהם מגדף או עובד עבודה זרה.
ראיית רבי אליעזר משמעון בן שטח:
רבי אליעזר חולק על שתי הנקודות - שאין הדבר מוגבל למגדף, ושאין הוא מוגבל לגברים - ומביא ראיה: "אמר להן רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון". תקדים ברור ומפורסם הוא: שמעון בן שטח, מנהיג עם ישראל והנשיא בתקופת החשמונאים, הוציא להורג שמונים נשים שעסקו בכישוף. תופעה זו הייתה בעיה נרחבת מאוד בישראל, ושמעון בן שטח קבע כי עד כאן ולא עוד, ועשה מעמד פומבי שיזהיר את העם שדבר כזה לא יעבור עוד בשתיקה.
וזהו הרעיון שבתלייה עצמה: אף שיש בה ביזיון וחוסר כבוד - להיות תלוי ומת מול עיני העם המביטים בו - מטרתה לעשות רושם על הציבור שלא יהיו מגדפים. בדומה לכך פעל שמעון בן שטח, כדי שיבינו הכול שאין עוד מקום לסבול מעשי כשפים, ולפיכך המית את שמונים הנשים באשקלון. מכאן טוען רבי אליעזר: אין התלייה מיוחדת לחטא הגידוף והעבודה הזרה, ואף אינה בגברים בלבד.
"אמרו לו" - השיבו לו חכמים שאין להביא ראיה ממעשה זה, שכן הוראת שעה הייתה. וההוכחה: "שמונים נשים תלה" - לא פחות משמונים נשים נתלו באותו יום, "ואין דנין שנים ביום אחד". כלל הוא שאין דנים אפילו שני אנשים בדיני נפשות ביום אחד. וכפי שראינו במסכת, על בית הדין לעשות כל שביכולתו כדי להימנע מהרשעה, ואם הרשיעו - עליהם להישאר ערים כל הלילה ואסורים באכילה ובשתייה. מוכח אפוא שיש לדון כל נאשם בנפרד ובתשומת לב מלאה, ולכן אין דנים יותר מאחד ביום. וכיצד, אם כן, נדונו שמונים נשים ביום אחד?
התשובה היא שהוראת שעה הייתה, תקנה מיוחדת וחד-פעמית שנעשתה בסמכותו של שמעון בן שטח, מפני שהחלופה הייתה גרועה יותר ובלתי נתפסת - החברה כולה התפוררה ונפלה לדפוס החמור של עבודה זרה. דוגמאות אחדות לכך יש בש"ס, שבהן פועלים חכמים בדרך החורגת מכללי ההלכה למען הצלת החברה. בדרך כלל הוראת שעה שייכת בנביא, וכאן היה זה חכם - שמעון בן שטח. מכל מקום, לענייננו במשנה: אין להביא מכאן ראיה כנגד חכמים, שכן נסיבות מיוחדות היו כאן, וחכמים דבקים בעמדתם, שהיא גם ההלכה - רק גברים, ורק מגדף ועובד עבודה זרה.
"כיצד תולין אותו":
(בתלמוד הבבלי פותחים דברים אלו משנה חדשה, ואילו במשנה שלפנינו הם נמשכים כאן.) שוב, אין לדמות זאת לתלייה בחבל מן הצוואר. אלא: "משקעין את הקורה בארץ" - נועצים באדמה עמוד גדול, קורת עץ; "ועץ יוצא ממנה" - וממנה יוצאת קורת רוחב לצדדים, כעין גרדום; "ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו" - מחברים את שתי ידיו זו על גבי זו. הלשון 'מקיף' אינה שגורה, אך כבר ראינוה בהקשר זה: כמו 'מן המוקף' בעניין חלה, שמשמעו סמוך ומצורף זה לזה. "ותולה אותו" - והוא נתלה מעל הקרקע רגע קצר בלבד, משתלשל בידיו.
מכאן אחת הראיות לכך שידיו היו קשורות מאחורי גבו, ולפיכך נדרשו לקשרן מחדש זו על גבי זו מלפניו, שכן מאחור אין הדבר אפשרי, כפי שיתבאר. משהוצמדו ידיו זו לזו, נקשר קצהו האחד של החבל מאחורי פרקי ידיו וסביבם, וקצהו השני נכרך מעל הקורה, והנידון משתלשל בידיו מן העץ.
"רבי יוסי אומר: הקורה מוטה על הכותל" - לדעתו אין נועצים עמוד באדמה ומצמידים לו קורת רוחב, אלא משעינים את הקורה על הכותל בזווית, "ותולה אותו כדרך הטבחין" - והנידון נתלה מאמצע הקורה המשופעת, כדרך שהטבחים תולים את הבהמה כדי להפשיט את עורה ולהכינה לפירוק. אף שיטה זו מיוסדת על פסוקים: הדרשה, בפשטות, היא שאין להצריך שום מלאכה אחרת בעץ, ולדעת רבי יוסי בכלל זה אף נעיצתו באדמה - שהרי העץ עתיד להיקבר.
חכמים מסכימים לעצם הדרשה, אך מיישמים אותה באופן שונה: לדעתם נועצים את העץ באדמה, ומשמעות הדבר שאין נדרשת מלאכה אחרת היא שלא יהיה זה עץ מחובר שיצטרכו לכרותו - שהרי לאחר תליית הנסקל קוברים את העץ, ואין לעשות מלאכה זו. ומאחר שההלכה כחכמים, נועצים קורה באדמה ובה קורת רוחב, ותולים עליה את הנסקל לרגע; וההגבלה היא שלא יהיה עץ מחובר, אלא חתיכת עץ תלושה מן הקרקע שנועצים אותה מחדש באדמה.
"ומתיר אותו מיד" - הגמרא אומרת שרגע התלייה קצר כל כך, עד שנדרשים לכך שני אנשים ואין אדם אחד מספיק: האחד מעלהו, והשני מורידו מיד. ואף שאין זה אלא רגע אחד, רגע זה אמור להותיר רושם חזק על הרואים, שדבר כזה לא יישנה לעולם.
שתי מצוות: איסור ההלנה וחובת הקבורה:
בסיום המשנה הארוכה הזו אנו מגיעים אל שתי מצוות נוספות, מלבד מצוות התלייה: לאו - שלא להשאירו תלוי שם, ועשה - לקוברו מיד. "אם לן - עובר עליו בלא תעשה": אם נשאר תלוי כל הלילה בלא קבורה (וההלכה מחייבת קבורה עד הבוקר), לא זו בלבד שלא קיים את מצוות העשה של קבורתו, אלא אף עבר על לא תעשה, "שנאמר: לא תלין נבלתו על העץ... כי קבור תקברנו" - אסור להלין את נבלתו על העץ, ומצווה לקוברו בוודאי ומיד.
הלשון הכפולה "קבור תקברנו" מלמדת שאין הדבר אמור בנסקלים ונתלים בלבד, אלא כל אדם שמת חייב בקבורה מיד. עוד נרחיב בכך במשנה הבאה, אך היסוד הוא שמצווה לקבור את המת מיד ולא להותירו בלא קבורה.
סוף הפסוק אומר: "כי קללת אלוקים תלוי", והמשנה מבארת: "כלומר, מפני מה זה תלוי? מפני שבירך את השם". קללה היא כלפי שמיא, כביכול, לראות אדם תלוי על העץ, שכן הרואים ישאלו מפני מה תלוי אדם זה בצורה נוראה כזו, ותהיה התשובה: מפני שקילל את השם. המילה 'ברך' פירושה המילולי לברך, אך זהו לשון סגי נהור לקללה - ובוודאי כאן, שהרי הפסוק נדרש במגדף שגידף וקילל את השם. "ונמצא שם שמים מתחלל" - נמצא שבהותרת התלוי יש חילול נוסף של שם שמיים, ולפיכך מורידים אותו וקוברים אותו מיד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר הסקילה: בית הסקילה גבוה כפי שלושה מקומת אדם, שיעור המבטיח מיתה מהירה בלא ביזיון יתר; אחד העדים דוחף את הנידון מאגנו, ואם לא מת - העד השני משליך על חזהו אבן גדולה, ואם עדיין לא מת - רגימתו בכל ישראל, אף שלמעשה לא הוצרכו לכך מעולם. עוד למדנו את דין התלייה שלאחר הסקילה: לדעת רבי אליעזר בכל הנסקלים, ולהלכה כחכמים - רק במגדף ובעובד עבודה זרה, ורק בגברים; וראיית רבי אליעזר מנשות אשקלון נדחתה, שכן הוראת שעה הייתה. לבסוף עמדנו על אופן התלייה, על איסור הלנת המת ועל חובת קבורתו מיד, מפני חילול שם שמיים.
במשנה הבאה נעסוק בהרחבה בחובת הקבורה ובדיניה.