סנהדרין, פרק ה', משנה ד'. המשנה ממשיכה לפרט את סדר ההליך בדיני נפשות: בדיקת העד השני, פתיחת המשא ומתן, והשאלה מי רשאי להשמיע טענות בפני בית הדין.
"ואחר כך מכניסין את השני ובודקין אותו":
לאחר בדיקת העד הראשון מכניסים את העד השני ובודקים אותו באותם סוגי שאלות. עניין זה כבר נידון במידת מה במשנה הקודמת, שעסקה בבירור האם עדויותיהם תואמות זו לזו. הביטוי "ואחר כך" מתפרש על פי מה שנאמר קודם, שהעד הבכיר נכנס ראשון; ואמנם יש גרסאות המשמיטות ביטוי זה, ובחלק מכתבי היד אינו מופיע. כך או כך, השלב הבא הוא קבלת עדותו של העד השני.
"אם נמצאו דבריהם מכוונים" - אם מתברר שדברי העד הראשון והשני מכוונים ותואמים, ואינם סותרים זה את זה (וכן אם יש עדים נוספים, שלישי ורביעי), אפשר לעבור לשלב הבא, הוא שלב המשא ומתן.
"פותחין בזכות":
עצם העובדה שבאו עדים והעידו אינה מספקת כדי להרשיע. יש לברר תחילה האם העדים נאמנים, האם הם מבארים את הנסיבות וכיוצא בזה. לפיכך הדבר הראשון הנעשה הוא "פותחין בזכות". הגמרא מסיקה כי כוונת הדברים היא שלפני פתיחת הדיונים פונים אל הנאשם ואומרים לו: "אל תירא. אף שבאו עדים ואנו דנים בעניינך משום שלכאורה העידו שאתה אשם - אם לא עשית זאת ואינך אשם, לא תורשע". מטרת הדברים היא להרגיע את הנאשם ולתת בו ביטחון, שכן הוא עלול להיות לחוץ נוכח שני עדים המעידים שראוהו עושה את המעשה, בעוד שהוא, אם זכאי הוא, יודע בלבו שלא עשה דבר.
מי רשאי להשמיע טענות?
ככלל, מקבלים הצעות ללמד זכות על הנידון לא רק מן הדיינים, אלא גם מן היושבים באולם בית הדין. אולם אין הרשות נתונה לכל אדם:
ללמד חובה: אין מקבלים הצעה מאיש זולת הדיינים עצמם.
ללמד זכות: הכול רשאים, מלבד העדים עצמם.
הטעם לפסילת העדים אינו נלמד מן הפסוקים אלא מסברא: העדים נוגעים בדבר ויש להם אינטרס אישי. שהרי אם יתברר לאחר מכן שהם עדים זוממים, ייהרגו מדין "כאשר זמם", בדיוק כפי שזממו לעשות לנידון. משום כך עלולים הם לבקש לפטור את הנאשם כבר עתה, כדי להגן על עצמם מפני התוצאה שתבוא עליהם בהמשך.
וכלשון המשנה: "אמר אחד מן העדים: יש לי ללמד עליו זכות, או אחד מן התלמידים: יש לי ללמד עליו חובה - משתקין אותו". "תלמידים" אינם הדיינים שבעשרים ושלושה, אלא היושבים בשלוש השורות. אין מקבלים מן העדים שום הצעה, לא לזכות ולא לחובה, ואף מן התלמידים אין מקבלים הצעה ללמד חובה.
"אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד עליו זכות":
בהמשך לאותו קו שראינו בשיעורים הקודמים, מבקש בית הדין לעשות כל שביכולתו כדי לזכות את הנידון, ולפיכך פתוח הוא להצעות מן היושבים באולם. לכן אם אחד התלמידים, הדיינים לעתיד, אומר שיש לו טענה מדוע יש לזכותו - "מעלין אותו ומושיבין אותו ביניהן". ההעלאה היא כפשוטה: התלמידים יושבים על הקרקע, ואילו הדיינים יושבים על הספסלים בחצי גורן הפונה אליהם. מעלים אפוא את בעל ההצעה מן הקרקע ומושיבים אותו על הספסל לצד הדיינים היושבים בדין, וזהו כבוד גדול עבורו.
"ולא היה יורד משם כל היום כולו" - אין מחזירים אותו למקומו שעל הקרקע בכל שאר היום, בין אם דבריו מועילים ומשכנעים ובין אם לאו. הטעם: אם יאמר דבר של טעם יישאר שם, וממילא אם דבריו לא יועילו והוא יוחזר למקומו - יתבייש. אין מביישים אנשים, וחשש הבושה אף ירתיע אחרים מלהציע. לכן, ללא קשר לדבריו, הוא יושב כל שאר היום עם הדיינים, שלא יהיה כל סימן לכך שנדחו דבריו. הרצון הוא לעודד כל אדם להציע טעם לזכותו של הנידון, ולא שיימנע מחשש שיביישוהו בשל רעיון שאינו מוצלח.
"אם יש ממש בדבריו - שומעין לו" - אם יש בדבריו טעם וממש, שומעים לו. משמעות השמיעה היא שהוא זוכה להצביע בסוף, ואף להטות את הכף. ממילא מגיעים למספר זוגי של דיינים, עשרים וארבעה. אף שאין זה השכיח, מאפשרים זאת, שכן הרצון הוא לעודד אנשים לא רק להציע טעמים לזכותו של הנידון, אלא אף להיות מאלה שמכריעים את הדין לכיוון זה.
יתרה מזו, הברייתא בגמרא אומרת שאם אמר דבר של טעם, זוכה הוא לשבת שם עם הדיינים "לעולם". נחלקו המפרשים בביאור "לעולם":
לדעת המאירי: עד תום המשפט הזה.
לדעת אחרים: לתמיד. הוא מקבל מושב חדש וזוכה לשבת בבית הדין עם השאר. וכיוון שאין בית דין של עשרים וארבעה, יהיה זה מושב של כבוד; אך אין הוא יושב עוד על הקרקע אלא על הספסלים עם הדיינים ממש, כאות כבוד מתמשך על שהוא זה שמצא טענה מצוינת להציל את הנאשם ממיתה.
דברי הנאשם עצמו:
המשנה ממשיכה: "ואפילו הוא אומר: יש לי ללמד על עצמי זכות - שומעין לו". אין הכוונה שהוא מקבל זכות הצבעה, אלא שנותנים לו לדבר ומקשיבים לדבריו. ואם תאמר: מה מקומו כאן? דיין אינו יכול להיות בתיק זה, שהרי נוגע בדבר, ואף עד אינו יכול להיות, שהרי נוגע בדבר. אלא שהוא בעל דין, הנאשם שבתיק, ולפיכך רשאי הוא לדבר להגנת עצמו, ושומעים את דבריו.
"ובלבד שיש ממש בדבריו" - ובלבד שיש היגיון בדברים שהוא אומר. ואם אכן כך, בית הדין מקשיב לדבריו ונוטל אותם ברצינות. ואם מצא דרך לחלץ את עצמו מן ההאשמה - יישר כוחו.