משנה ד' בפרק ד' במסכת סנהדרין ממשיכה לעסוק בדרכי פעולתה ובסידורים הנעשים עבור סנהדרין קטנה - בית דין של עשרים ושלושה דיינים הדן בדיני נפשות. למען הסדר נזכיר: המקרה היחיד המצריך עשרים ושלושה דיינים הוא דין נפשות, שבו עלול הנידון להיות מוצא להורג, ואף כאשר בהמה נידונת למיתה.
שלוש שורות של תלמידי חכמים:
המשנה מלמדת כי בנוסף לעשרים ושלושה הדיינים נדרשים אנשי עתודה, מעין מחליפים, שהם תלמידיהם של הדיינים. לכאורה אין להם סמיכה, ואינם מתפקדים כדיינים, אלא יושבים שם כדי ללמוד וכדי להתקדם בעת הצורך. לשון המשנה: "שלוש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם" - שלוש שורות של תלמידי חכמים יושבות ממול הדיינים ולפניהם. לפי רוב הדעות אף הם מסודרים כמעין חצי מעגל הפונה לכיוון הנגדי, ולפי חלק מן הדעות הם יושבים בשורה ישרה.
כמה תלמידים יושבים בשורות?
תפקידם היסודי הוא לשמש מחליפים. הדוגמה הפשוטה, שכבר ראינו, היא דיין האומר "איני יודע" - אין הוא יודע כיצד לפסוק, ולפיכך יש להוסיף עוד שניים, וההוספה נעשית תמיד שניים בכל פעם. אם מבין העשרים ושלושה יאמרו עשרים ושניים חייב או זכאי, ואחד מהם יאמר "איני יודע" - אין לפנינו עשרים ושלושה דיינים, ויש להוסיף שניים. ואם ירבו האומרים "איני יודע" עד שלא יהיה די כדי להכריע את הדין, נוסיף עוד שניים ועוד שניים, עד שבעים ואחד. זהו המקסימום, שכן שבעים ואחד הוא מניינה של סנהדרין גדולה.
מכאן עולה שמספר המחליפים הנדרש הוא המשלים מעשרים ושלושה עד שבעים ואחד - ארבעים ושמונה. אלא שמטעמים לוגיסטיים לא רצו להושיבם בשורות קטנות מדי, אף לא במעט שורות, ואף לא בשורות גדולות מן הסנהדרין עצמה (שורות של עשרים וארבעה כנגד עשרים ושלושה הדיינים). לפיכך ההלכה והמנהג המקובל: שלוש שורות ובכל אחת עשרים ושלושה, כנגד עשרים ושלושה הדיינים, ובסך הכול שישים ותשעה מחליפים.
"כל אחד ואחד מכיר את מקומו":
כל אחד מן השישים ותשעה יודע במדויק את מקומו בסדר החשיבות, מן הראשון ועד השישים ותשעה. בכל אחת משלוש השורות עשרים ושלושה מקומות:
השורה הראשונה: השורה הקדמית, ובה יושבים תלמידי החכמים הבכירים. גדול תלמידי החכמים שאינם יושבים בבית הדין יושב בקצה הימני, במקום מספר אחת; הבא אחריו במעלה במקום שתיים, ואחריו במקום שלוש, וכן הלאה עד מקום עשרים ושלושה.
השורה השנייה: תלמיד החכם העשרים וארבעה בחשיבותו יושב בקצה הימני שבה, ואחריו כל הבאים אחריו כסדרם.
השורה השלישית: השורה האחורית, ובה הזוטרים שבהם, עד האחרון - מספר שישים ותשעה - היושב מאחור בקצה השמאלי ביותר.
"הוצרכו לסמוך":
כאשר יש לקדם אחד מהם ולסומכו כדי שיוכל לתפקד כדיין. אף שהדוגמה שהובאה לעיל עסקה במצב של "איני יודע", שבו חסרה ההכרעה, מבאר הברטנורא כאן: "כגון שמת אחד מן הדיינים", שכן כאן באים להדגים את קידומו של אדם אחד בלבד: בהוספה מחמת "איני יודע" מוסיפים שניים בכל פעם, ואילו כאשר מת אחד מן הדיינים היושבים בדין יש להחליפו, ואדם אחד מקודם.
"סומכין מן הראשונה" - היושב במקום הראשון שבשורה הקדמית, בקצה הימני, הוא המקודם. מכאן ואילך נעים כולם כמעין מרבה רגליים: היושב במקום שתיים עובר למקום אחת, והיושב במקום עשרים ושלושה נע מקום אחד ימינה למקום עשרים ושניים. "אחד מן השנייה בא לו לראשונה" - היושב בקצה הימני של השורה השנייה, מספר עשרים וארבעה, עובר לשורה הראשונה אל המקום הפנוי שבקצה השמאלי, מקום עשרים ושלושה. "ואחד מן השלישית בא לו לשנייה" - היושב בקצה הימני של השורה השלישית יורד לשורה השנייה, לקצה השמאלי שבה.
ראוי להעיר: אף שאנו מכנים זאת מקומות ישיבה, הדיינים בלבד ישבו על ספסלים; ואילו תלמידי החכמים - התלמידים הצעירים, שאינם סמוכים ואינם מתפקדים כדיינים - ישבו על הרצפה. אין אלו כיסאות, אלא מקומות ישיבה על הקרקע.
בתום התזוזה מתפנה לרגע המקום השמאלי הקיצוני שבשורה האחרונה, מקום מספר שישים ותשעה, ונותרו שישים ושמונה בלבד. לפיכך יש להשלים את המניין: בוחרים אדם חדש, הכוכב העולה והמבטיח שבצעירים, והוא נעשה מספר שישים ותשעה, ומושיבים אותו בשורה השלישית שמאחור, בקצה השמאלי ביותר.
מסתבר שדיני נפשות אלו לא התרחשו לעיתים קרובות, וכשיארע הדבר בפעם הבאה - לאחר שיעבור זמן - יסודרו התלמידים מחדש לפי הדירוג העדכני, העשוי להשתנות עם הזמן. ולהבהרה אחרונה: אין נותנים לאדם החדש להיכנס פשוט אל המקום שהתפנה. אף שהדבר נשמע פשוט, אינו מתקבל על הדעת מבחינת סדר הקדימויות ומבחינת ההכרה במעמדם של האנשים. אלא כפי שנתבאר, הכול נעים מקום אחד כמרבה רגליים המתפתל והולך, והחדש מתיישב במקום הריק שנוצר בסוף השורה השלישית, בקצה השמאלי, לאחר שהתקדמו כולם מקום אחד.