סנהדרין, פרק ג', משנה ד'. משנה זו מפרטת את קרובי המשפחה הפסולים להעיד ולשמש כדיינים. יסודם של דינים אלו בסדרה של דרשות מורכבות שהגמרא עוסקת בהן, והמבוססות על הפסוק "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות". מכיוון שבמקום אחר מלמדת התורה שאין הבנים נענשים בעוון אבותיהם ולהפך, מתפרש הפסוק כאן באופן אחר: אין האבות מומתים מכוח עדות בניהם, ואין הבנים מומתים מכוח עדות אבותיהם. הכפילות שבפסוק, וכן לשון הרבים "אבות" ו"בנים", מהוות קרקע פורייה לדרשות. לא נעבור על כל שלבי הדרשה, אך בסופו של דבר מונה המשנה עשרה קשרי משפחה - ולמעשה אף למעלה מכך, כפי שיתברר בסופה.
"ואלו הן הקרובין":
"אביו" - אביו.
"ואחיו" - אחיו.
"ואחי אביו" - אחי אביו, שהוא דודו מצד האב.
"ואחי אמו" - אחי אמו, סוג שני של דוד.
"ובעל אחותו" - בעל אחותו, שהוא גיסו; זהו אחד מן הסוגים של גיס.
"ובעל אחות אביו" - בעלה של דודתו מצד האב, סוג שלישי של דוד.
"ובעל אחות אמו" - בעלה של דודתו מצד האם, סוג רביעי של דוד.
"ובעל אמו" - בעל אמו, כלומר אביו החורג.
"וחמיו" - אבי אשתו.
"וגיסו" - גיס אחר נמנה כבר לעיל, ושלוש דרכים יש שבהן נעשה אדם גיס לחברו. כאן הכוונה אף לרחוקה שבהן: בעל אחות אשתו. כלומר, שני אנשים שנשאו שתי אחיות הרי הם גיסים זה לזה, ופסולים להעיד זה על זה.
נוסף על רשימת העשרה מוסיפה המשנה: "הן ובניהן וחתניהן" - אותם עשרה, וכן בניהם וחתניהם. דרך אגב, ניתן להבחין שבכל שלב ושלב אשתו של אדם נחשבת כמותו, ולפיכך החתנים נידונים כבנים.
ועוד אדם אחד מוסיפה המשנה: "וחורגו לבדו" - בנו החורג, כלומר אם נשא אישה שכבר היה לה בן, אף הוא נחשב קרוב. אלא שדינו "לבדו" - ולא הדורות הבאים אחריו. זהו הגבול הרחוק ביותר: עד הבן החורג בלבד, ולא בנו של הבן החורג.
משנת רבי עקיבא ומשנה ראשונה:
"רבי יוסי אומר: זו משנת רבי עקיבא" - רשימה זו היא רשימתו של רבי עקיבא, שהיה תנא מאוחר יחסית, ואותה מצטט כאן רבי יהודה הנשיא. "אבל משנה ראשונה" - קדמה לה גרסה מוקדמת יותר.
ראוי להסביר עניין זה, שאינו יחיד בש"ס: קודם שנכתבה ונערכה המשנה בה"א הידיעה על ידי רבי יהודה הנשיא, היה לכל תנא ותנא אוסף הלכות משלו ששינן, וכל אוסף כזה נקרא "משנה" - מלשון שינון, לחזור ולזכור בעל פה ("שונה הלכות"). אם כן, זו הייתה גרסתו של רבי עקיבא, ולפניה הייתה גרסה מוקדמת המכונה "משנה ראשונה".
ובגרסה זו נאמר: "דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו" - במקום רשימת העשרה על כל צירופיה עם הבנים והחתנים, נמנו דודו של האדם ובן דודו, וכן כל אדם הראוי לרשת את מי שמעידים עליו או דנים בעניינו.
ההבדל העיקרי בין "משנה ראשונה" לבין משנת רבי עקיבא הוא שצד האם במשפחה לעולם אינו יכול לרשת. אחי אמו של אדם לעולם אינו יורש ממנו, שכן אם נפטר אדם עוברת ירושתו לאביו ולעולם לא לאמו. ומכל מקום, האדם עצמו יכול לרשת מאחי אמו, שהרי אמו הייתה יכולה להיות היורשת ומכוחה תעבור הירושה אליו - כך שנוצר כאן מצב א-סימטרי.
"וכל הקרוב לו באותה שעה":
מדובר במי שהייתה לו קרבת משפחה באותה שעה. ושני זמנים יש להתייחס אליהם: הזמן שבו אירע המקרה הנידון (למשל, השעה שבה הכה ראובן את חברו, ועל כך מתקיים הדין), והזמן שבו מוסר העד את עדותו. שהרי ייתכן שהעד היה גיסו, אך נכנס למשפחה בנישואין רק לאחר המעשה. הכלל הוא: אם הייתה לו קרבה זו כבר בשעת המעשה שהיה עד לו, או בשעה שהוא מוסר את עדותו - הרי הוא קרוב ופסול. ואם נכנס למשפחה רק לאחר מכן, אין בכך כדי לפוסלו.
מכאן למצב ההפוך, שעליו אומרת המשנה: "היה קרוב ונתרחק - הרי זה כשר" - היה קרוב משפחה ולאחר מכן נתרחק ונותק מאילן היוחסין, בין מחמת מיתה ובין מחמת גירושין. כלומר, היה זה דודו או גיסו, אך בני הזוג התגרשו או שנפטרה האישה, ושוב אין הוא חלק ממשפחתו - הרי זה כשר, ובלבד שלא היה קרוב בשעת המעשה ובשעת העדות.
שיטת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר" - אדם שהייתה לו בת ונפטרה, נמצא שבעל בתו, חתנו, היה קרובו, ומשמתה הבת "נתרחק" ונותק מאילן היוחסין; הרי הוא חתן לשעבר, כביכול. אך אם "יש לו בנים ממנה" - נותרו ילדים מן הבת שנפטרה, ונמצא שאותו חתן לשעבר הוא עדיין אביהם של נכדיו - הרי הם נחשבים קשורים זה לזה אף שאין אישה המקשרת ביניהם, שכן אדם זה הוא אביהם של נכדיו. ולפיכך "הרי זה קרוב", ופסול. זוהי שיטת רבי יהודה, אלא שאין ההלכה כמותו.