אנו ממשיכים במסכת סנהדרין, פרק ב', משנה ד', העוסקת אף היא בזכויותיו ובחובותיו של המלך: הוצאת העם למלחמה, זכות המעבר ברכוש הזולת, חלוקת שלל המלחמה, וההגבלות שהטילה התורה על ריבוי נשים, סוסים וכסף - ולבסוף מצוות ספר התורה המיוחדת למלך.
"ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד":
כאשר המלך מבקש להוציא את העם למלחמת רשות, עליו לקבל את אישורה של הסנהדרין בת שבעים ואחד. מלחמת מצווה, לעומת זאת, אינה טעונה אישור זה: עקירת שבעת עממי כנען או מחיית עמלק כבר הותרו במפורש בתורה, והמלך רשאי לצאת אליהן על דעת עצמו.
הוא הדין, לדעת הרמ"א, כאשר חיי יהודים נתונים בסכנה ובאים אויבים להורגם - מצווה להגן עליהם ולתקוף את האויב, ואין הדבר טעון את אישור הסנהדרין. מלחמת הרשות, לעומת זאת, היא מלחמה שהמלך יוזם מבחירה: הרחבת גבולות מתוך שיקול כלכלי, מדיני או אסטרטגי, ולשם כך נדרש אישור הסנהדרין.
ראוי לציין כי אישור הסנהדרין הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. סדר הדברים הוא:
אישור היועץ והאסטרטג של המלך.
אישור הסנהדרין.
אישור האורים ותומים.
ורק אז - ביצוע המלחמה בפועל יחד עם שר הצבא.
"ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו":
אלו הן, למעשה, הלכות הפקעת קרקעות. כאשר המלך עובר עם פמלייתו ממקום למקום ורכוש פרטי חוצץ בדרכו, רשאי הוא לפרוץ את כל העומד בפניו - לרמוס גינות, לשבור חומות וגדרות - כדי להגיע ליעדו, ואין לאיש זכות למחות בידו. יתרה מזו: "דרך המלך אין לה שיעור" - אין גבול לרוחב הדרך. אם פמליית המלך רחבה, והוא נזקק לרצועת קרקע רחבה כדי לעבור בה, הרשות בידו, ואין שום הגבלה על המידה הדרושה לו למעבר.
דוגמה מוחשית לכך ניתן לראות בשער יפו שבירושלים: הפרצה הגדולה שבחומה, שדרכה נוסעות המכוניות בצד השער עצמו, נעשתה עם בואו של הקייזר וילהלם לביקור בירושלים. משטען כי פמלייתו גדולה ואין הוא יכול להיכנס לעיר בלעדיה, והשער היה צר מדי - פרצו את החומה כדי לאפשר את כניסתו.
האם רשאי המלך להותיר בידו את הקרקע שפרץ בעוברו בה? מלשון רש"י משמע שהקרקע נשארת שלו, ואילו הרמב"ם סובר שאין הוא יכול לעשות כן, ואין לו אלא זכות מעבר זמנית בלבד. מכל מקום, מסיפורו של אחאב - שבוודאי לא היה צדיק - עולה כי חשק בכרמו של נבות ולא היה בכוחו ליטלו, ואכן לא נטלו, עד שהתערבה איזבל; ומשמע כדעת הרמב"ם.
"וכל העם בוזז ונותן לפניו והוא נוטל חלק בראש":
כאשר היוצאים למלחמה מצליחים ושבים עם שלל, מתחלק השלל בין המלך לבין העם: מחציתו למלך ומחציתו לעם. השלל כולו מונח לפני המלך, והוא הבורר תחילה את החלקים הרצויים לו - אך אך ורק בגבולות המחצית שלו. המחצית השנייה מתחלקת בין אנשי הצבא, ולא רק בין היוצאים לקרב אלא גם בין השומרים על המחנה, ששניהם שווים בחלוקה זו.
"לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו":
המשנה מצטטת את לשון הפסוק האוסר על המלך להרבות נשים, שמא יסור לבבו מאחרי ה', וקובעת את השיעור: "אלא שמונה עשרה". זוהי דעת תנא קמא. נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם יש להביא במניין זה גם פילגשים; לדעת הרמב"ם - כן.
מקורו של המספר שמונה עשרה הוא בדרשה הנסמכת על דוד המלך, שהיו לו באותה עת שש נשים, ונאמר לו: "ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה" - שתי פעמים "כהנה" הן עוד שש ועוד שש, הרי שלוש פעמים שש, שהן שמונה עשרה.
בעניין זה נחלקו התנאים:
תנא קמא: שמונה עשרה נשים הן הגבול, ולא יותר.
רבי יהודה: "מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו" - המלך רשאי לשאת יותר משמונה עשרה, שכן החשש שבפסוק הוא מהטיית הלב בלבד. לפי דרך זו יש להבין את ההגבלה כמכוונת לנשים המסירות את הלב, אף שקשה לעמוד על הגדר המדויק המחשיב אישה כאחת מהן.
רבי שמעון: "אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה" - אף אישה אחת המסירה את לבו של המלך מן הקב"ה אסורה לו לחלוטין. ומה אפוא בא הכתוב "לא ירבה לו נשים" ללמד? "אפילו כאביגיל" - שאף אם מדובר בנשים צדקניות וקדושות כאביגיל, שמונה עשרה הוא הגבול העליון ולא יותר. נמצא: נשים המסירות את הלב - אין, ונשים כשרות - עד שמונה עשרה.
"לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו":
הפסוק אוסר במפורש ריבוי סוסים. בימי קדם היו הסוסים המשובחים מגיעים ממצרים, והם היו סמל של מעמד וכבוד - כדרך שאנשים אוספים כיום מכוניות פאר. הרעיון הוא שמותר לו רכב, אך אסור לו לצבור מותרות להפגנת עושרו, שכן עליו להיות ממוקד באומה ובצרכיה ולא בצבירת רכוש ובהאדרת עצמו.
לפיכך, המלך - המממן באופן אישי צבא, ובכללו חיל פרשים - רשאי לאגור את הסוסים הדרושים לחיל הפרשים שלו. ואין הכוונה ליחס של אחד לאחד, שהרי מובן שנדרשים גם סוסי מילואים, מפני שסוסים נפצעים, מתעייפים ונוקעים רגל. הכלל הוא שרשאי הוא לאסוף סוסים לצרכים צבאיים, אך לא לעושרו האישי ולהאדרת שמו.
"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי ליתן אפסניא":
אותו עיקרון חל בממון: אסור למלך לצבור עושר מופלג. עליו לממן מאוצרו את משכורות צבא הקבע, ולשם כך הוא זקוק לכסף מספיק, אך אין לו לצבור הון לשם עושר, פרסום וכוח. שוב, עליו להתמקד לא ברווחתו החומרית ובקידומו האישי, אלא ברווחתו של העם, ולפיכך אין לאפשר הצטברות ממון מעבר לצורך.
"וכותב לו ספר תורה לשמו":
המלך כותב ספר תורה מכוח היותו מלך. כידוע, קיימת כבר מצווה על כל יהודי לכתוב ספר תורה. רבים סומכים על שיטת הרא"ש, שעיקר העניין הוא נגישות לתורה לצורך לימוד, ולפיכך המחזיק ספרייה תורנית בביתו וכן ספר תורה - יצא ידי חובתו. אך פשוטם של דברים הוא שעל כל יהודי להשקיע בספר תורה ולכותבו במו ידיו, ויש המקיימים זאת בדרכים אחרות, ככתיבת חלק מספר תורה או אות בספר תורה.
מכל מקום, על המלך מוטלת חובה נוספת: ספר תורה מיוחד שהוא כותב לעצמו, מעין ספר תורה קטן, שאותו הוא נושא עמו לכל מקום. אף כשהוא יוצא למלחמה - והרי זה הדבר האחרון שאדם מבקש לשאת עמו בשדה הקרב - חייב הוא להוציאו עמו: "יוצא למלחמה מוציאה עמו, נכנס - מכניסה עמו".
וכן בכל מצביו: "יושב בדין - הוא עמו" - בשבתו כדיין, שוב מדובר במלך מבית דוד, ספר התורה עמו. "מיסב - היא כנגדו" - אף בשעת מנוחתו וסעודתו, ספר התורה מונח כנגדו. המלך נושא עמו את התורה כדי להזכיר לעצמו שהוא כפוף לקב"ה: אמנם מלך הוא, אך אין הוא אלא משרתם של הקב"ה ושל העם, וסמל הדבר הוא התורה שכלפיה הוא מכניע את עצמו. "שנאמר: והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" - עליו להכניע את עצמו לקב"ה ולתורתו, ולהיות מודע לכך בכל עת.