סנהדרין פרק י"א, משנה ד' - המשנה האחרונה העוסקת בזקן ממרא. עניינה: היכן נשפט הזקן הממרא והיכן מוציאים אותו להורג. נזכיר את יסודו של הדין: זקן ממרא אינו זקוק להתראה, אך זקוק הוא לאזהרה. משנשמע במפורש שבית הדין הגדול, הסנהדרין, פסק בצורה מסוימת, ואף על פי כן שב לעירו והורה לאחרים או נהג בעצמו בניגוד לפסק הסנהדרין - מיד הוא מתחייב מיתה, ובלבד שיש שני עדים שכך עשה.
לשון המשנה:
"אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו" - כאשר באים העדים וטוענים שאדם זה נהג באופן ההופך אותו לזקן ממרא, דנים אותו בבית דין מקומי, בית דין של עשרים ושלושה שבאותה עיר, שהרי דיני נפשות הם. אולם אם הרשיעוהו, אין מוציאים אותו להורג שם. זוהי נקודת המשנה: אין הורגים אותו בעירו, אלא מעלים אותו לירושלים.
"ולא בבית דין שביבנה" - אף אין מביאים אותו לבית הדין שביבנה. כלומר, אפילו אם הסנהדרין הגדולה יושבת במקום אחר שאינו ירושלים, כגון יבנה, שבה ישבה תקופה מסוימת לאחר החורבן - אין מבצעים משם הוצאה להורג כלל. הכל חייב להיעשות בירושלים, המקום אשר בחר ה'.
"אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים" - יש להביאו אל הסנהדרין הגדולה, לבית הדין הגדול שבירושלים.
"ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל" - אף שם אין ממיתים אותו מיד, כדרך שנוהגים בשאר דיני נפשות, אלא משמרים אותו וממתינים עד אחד משלושת הרגלים - פסח, שבועות או סוכות - ואז מוציאים אותו להורג.
הערה טכנית: כאשר אין בית דין הגדול יושב בלשכת הגזית שבהר הבית, במתחם המקדש ממש, אין דנים דיני נפשות בשום מקום בארץ ישראל. ההנחה במשנתנו היא, למשל, שהדין נדון בשעה שהסנהדרין ישבה בירושלים, ולאחר מכן עברה זמנית ליבנה: ביבנה אין מבצעים את ההוצאה להורג, ואם תשוב הסנהדרין לירושלים - יוכלו לבצעה שם.
טעמו של רבי עקיבא:
הטעם הוא הוצאת שם רע ופרסום הדבר, כלשון הפסוק: "וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד", וכדברי רבי עקיבא. כיוון שהפסוק קובע שכל העם צריך לשמוע, לירא ולא לשוב ולהזיד, חייב הדבר להתבצע בעת שכולם מתקבצים ונוכחים - בשעה שהכל עולים לרגל שלוש פעמים בשנה. מובן שאין מוציאים אותו להורג ביום טוב עצמו, שהרי הדבר אסור, אלא בחול המועד; ואם היה זה בשבועות, שאין בו חול המועד, מוציאים אותו להורג ביום שלאחריו, שכן הכל עדיין מצויים בירושלים ביום זה, וממילא ידעו וישמעו על כך.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר שאין נוהגים כן. לדבריו, לא נאמר בפסוק שכל העם צריך לראותו מוצא להורג, אלא רק שישמעו על כך - ומדוע לא ישמעו על כך במקומותיהם, לאחר שיצאו מירושלים? מנגד עומד ערך נוסף: אין מענים את הדין ואין גורמים לנידון סבל שלא לצורך. מכוח מצוות "ואהבת לרעך כמוך", אין כל סיבה להאריך את סבלו ולהותירו ממתין במאסר עד בוא אותו יום נורא; אם דינו למות, יש להוציאו להורג לאלתר.
לפיכך אומר רבי יהודה: "אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד" - מוציאים אותו להורג במקומו, כבכל מקרה אחר של דיני נפשות, בלא להעלותו לירושלים ובלא להמתין לרגל. "וכותבין ושולחין שלוחים בכל המקומות" - שולחים שליחים לכל רחבי העולם היהודי עם הודעה שתפורסם בכל הקהילות: "איש פלוני בן פלוני נתחייב מיתה בבית דין". האיגרת מודיעה שפלוני אלמוני הוצא להורג בידי בית הדין, ומציינת שהדבר נעשה משום שיצא נגד הסנהדרין ופסק הלכה בניגוד לה בתורת זקן ממרא. המשנה אינה מפרשת זאת, אך זהו כמובן המקרה. נמצא ששיטת רבי יהודה היא שדי בכך שהכל ישמעו על הדבר, בלא שיהיו נוכחים בשעת ההוצאה להורג.
להלכה, וכן היא דעת הרמב"ם, נפסק כרבי עקיבא: מעלים אותו לירושלים, ממתינים לרגל, ומוציאים אותו להורג בחול המועד או ביום שלאחר שבועות, כדי שהכל ידעו ויהיו מודעים לדבר.
ארבע מצוות שיש בהן חובת פרסום:
ראוי לציין כי ארבע מצוות בתורה נאמר בהן חיוב הפרסום, ש"ישמעו וייראו":
זקן ממרא.
עד זומם - שיהיה נושא הפרק הבא ובמסכת הבאה.
מסית - המשדל אנשים ומביאם לעבודה זרה.
בן סורר ומורה - אם אכן אירע כדבר הזה מעולם, אף מיתתו טעונה פרסום.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין ממיתים את הזקן הממרא בבית דין שבעירו ואף לא בבית דין שביבנה, אלא מעלים אותו לבית דין הגדול שבירושלים, משמרים אותו עד הרגל וממיתים אותו ברגל - כדעת רבי עקיבא, מטעם "וכל העם ישמעו וייראו", וכן נפסקה ההלכה. רבי יהודה חולק מטעם עינוי הדין וסובר שממיתים אותו מיד וכותבים ושולחים שלוחים לפרסם את הדבר בכל המקומות. עוד עמדנו על ארבע המצוות שיש בהן חובת פרסום, שכולן היו נעשות אף הן בירושלים.