בהמשך לדינים שלמדנו לגבי הכהן הגדול, אנו מגיעים למסכת סנהדרין, פרק שני, משנה ג', העוסקת בהשתתפות המלך בהלוויה ובסעודת ההבראה.
"מת לו מת - אינו יוצא מפתח פלטרין שלו":
אם נפטר למלך אחד משבעת קרוביו, קובעת המשנה כי אסור לו לצאת מפתח ארמונו. הטעם לכך הוא כבוד המלכות: אין זה מן הראוי שהעם יראה את המלך במצב של אבלות וצער, מרושל ושבור.
"רבי יהודה אומר: אם רצה לצאת אחר מיטתו יוצא" - רבי יהודה חולק וסובר שהרשות בידו לצאת. ראיה לדבריו הוא מביא מתקדים מפורש: "שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר". דוד המלך עצמו השתתף בהלווייתו של אבנר, ונראה על ידי העם שרוי בצער ובאבל, כלשון הכתוב: "והמלך דוד הולך אחרי המיטה".
רקע הדברים - פרשת הריגתו של אבנר:
לאחר מות שאול נחלקה הארץ, ולמעשה מלכו בישראל שני מלכים:
דוד המלך: מלך על יהודה מחברון, ושר צבאו היה יואב.
איש בושת בן שאול: מלך על שאר ישראל, ושר צבאו היה אבנר.
כעבור כשנתיים ביקש אבנר לאחות את הקרע ולאחד את העם. הוא פנה אל דוד ליישב את ההדורים ולהצטרף לצדו. יואב היה אמור לקבלו, אך היה לו חשבון פתוח עם אבנר, שהרג את אחיו עשהאל, ואף שלא היה רשאי בכך - הרגו.
השתתפותו של דוד בהלוויה נבעה משני טעמים:
צער אישי: דוד הצטער על המעשה, ראה בו עוול נורא, והיה נסער ממנו עד מאוד.
חשש למלחמת אחים: העם היה סבור שדוד הוא שאישר את הריגתו של אבנר, ודבר זה לא בישר טובות לאיחוד שני הצדדים.
תשובת חכמים - הוראת שעה:
על כך משיבים חכמים שאין ללמוד ממעשה זה, שכן היה זה בגדר הוראת שעה - פסיקה חריגה וזמנית בשל נסיבות דחופות, ובמקרה זה החשש ממלחמת אזרחים. "לא היה הדבר אלא לפייס את העם" - השתתפותו לא באה מחמת אבלות אישית או כבוד, אלא לשם פיוס העם ושמירה על אחדותו. משכך, מדובר ביוצא מן הכלל ולא בכלל, וההלכה נפסקה כחכמים: אין המלך משתתף בהלוויות.
"וכשמברין אותו":
המשנה עוברת לסעודת ההבראה - הסעודה הראשונה שסועד האבל לאחר קבורת מתו, ואף את המלך מאכילים משל אחרים ולא ממשאביו שלו. כאן מתעוררת שוב שאלת כבוד המלכות, שכן דין כפיית המיטה חל גם על המלך, ומבקשים אנו שירד במידת מה מישיבתו על כיסא המלכות מחמת אבלותו.
כיצד, אם כן, מיישבים בין הדברים?
אומרת המשנה: "כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הדרגש" - המנחמים יושבים על הרצפה עצמה, מתחת למלך הנותר מעליהם, ואילו המלך מנמיך את עצמו מכיסא המלכות ומיסב על הדרגש. הדרגש הוא מעין מיטה קטנה ופשוטה, מיטת נוי, והגמרא מבארת שנועדה להביא סימן טוב לבית. אין זו מיטה או ספה של ישיבה ממש, אלא רהיט נוי פשוט יותר. נמצא שהמלך יורד דרגה אחת לשם ביטוי אבלותו, ועם זאת נותר יושב בצורה מכובדת מעל העם.