סנהדרין, פרק ה', משנה ג'. המשנה עוסקת בשאלה מה דינה של סתירה בין שני העדים בשאלות החקירה: מהו מרווח הטעות הניתן להם, ובאילו מקרים אין מקום למרווח כזה כלל.
סתירה בתאריך:
המשנה פותחת: "אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש" - עד אחד מעיד שראה את המעשה בשני בחודש, וחברו מעיד שראה אותו בשלישי בו, ואף על פי כן "עדותן קיימת". יש לזכור כי העדות כוללת גם את היום בשבוע: האחד אומר "ראיתי ביום חמישי, בשניים באדר", והשני אומר "ראיתי ביום חמישי, בשלושה באדר". למרות אי ההתאמה שביניהם, עדותם מתקבלת.
הטעם לכך: בזמן המשנה היה מניין ימי החודש תלוי בקידוש החודש בבית דין, ולא תמיד היה ידוע לכול. ייתכן אפוא ששני העדים מתכוונים לאותו יום ממש, אלא שהאחד סבר כי החודש הקודם היה בן עשרים ותשעה ימים והשני סבר שהיה בן שלושים, ומכאן נוצר פער של יום בספירתם. וזו לשון המשנה: "שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע בעיבורו של חדש" - האחד ידע שהחודש היה מעובר, בן שלושים יום, והשני לא ידע זאת.
ראוי לציין שהמשנה עוסקת, כדרכה, במאורעות מן העבר הקרוב. לפיכך אומרת הגמרא שאם מדובר במאורע שאירע לאחר אמצע החודש - האחד אומר בשישה עשר בו והשני אומר בשבעה עשר בו - אין העדות מתקבלת, שכן עד אמצע החודש כבר בררו הכול אם החודש הקודם היה מלא או חסר.
ממשיכה המשנה: "אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה" - כאן הפער הוא של יומיים, ואין לו הסבר מניח את הדעת, ולפיכך אין העדויות תואמות. משום כך "עדותן בטלה": ההכחשה שבין שתי העדויות מביאה לדחיית שניהם כעדים פסולים, ואין עדותם מצטרפת.
סתירה בשעה:
עד כאן בענייני התאריך; ומה דינה של סתירה בשעה? "אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות" - האחד מעיד שהמעשה אירע שעתיים לאחר תחילת היום, והשני מעיד שאירע שלוש שעות לאחר תחילתו.
בזמן המשנה לא נעשה שימוש בשעונים, והשעה נאמדה לפי גובה השמש ברקיע. כשעמדה השמש בשיא גובהה, ממש מעל לראש, זוהי השעה השישית, היא חצות היום, ומשם ואילך נכנסים אל השעה השביעית. במחצית הראשונה של היום השמש במזרח, ובמחצית השנייה היא במערב. הערכת השעה נעשתה אפוא לפי זווית השמש ברקיע.
מכאן מניחה הגמרא שאדם עשוי לטעות עד שתי שעות, ולא עד בכלל. אם נניח שהיום נמשך משש בבוקר עד שש בערב, ובידינו שתים עשרה שעות שוות בנות שישים דקות, נמצא שהאחד אומר שמונה בבוקר והשני אומר תשע בבוקר - טעות מצויה אצל הסומכים על השמש בקביעת הזמן.
ראוי להעיר: אילו אירע המעשה בכיכר העיר שבה קבוע שעון שמש, לא היינו מתירים פער זה, שכן היינו מצפים לדיוק רב יותר. כך גם בזמננו, שבו השעונים מצויים בידי הכול והשעה ידועה בדיוק רב. דברי המשנה אמורים אפוא במי שסומך על השמש בלבד, ובזה יש מקום למרווח טעות מסוים בהערכת השעה.
לפיכך שנינו: "אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש" - האחד אומר שלוש שעות לתוך היום, כלומר תשע בבוקר, והשני אומר חמש שעות לתוך היום, כלומר אחת עשרה בבוקר. פער של שעתיים שלמות גדול מדי, ולדעת תנא קמא "עדותן בטלה".
רבי יהודה חולק: "רבי יהודה אומר: קיימת" - לשיטתו טועים בני אדם עד שלוש שעות ולא עד בכלל, ומאחר שמשלוש לחמש אין אלא סטייה של שעתיים, העדות מתקבלת.
ואף על פי כן מודה רבי יהודה: "אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע - עדותן בטלה" - האחד אומר חמש שעות לתוך היום, כאחת עשרה בבוקר, והשני אומר שבע שעות, כאחת בצהריים. אף שאין כאן אלא פער של שעתיים, פחות משלוש שעות, העדות נדחית: "שבחמש חמה במזרח" - בשעה החמישית עדיין השמש במחצית המזרחית של הרקיע, "ובשבע חמה במערב" - ומן השעה השביעית ואילך היא כבר במחצית המערבית, בדרכה אל השקיעה. מעבר זה חד וברור, הכול רואים אותו ויודעים אותו, ואין אדם טועה בו. ומשטעו בו העדים, שוב אין הם נאמנים ועדותם נדחית.
מקור החובה שתהא העדות מכוונת:
כאן המקום לציין, ואף במשנה הקודמת היה ראוי לאמרו, שהחיוב שתהיינה שתי העדויות מתואמות זו עם זו - ובלעדי זאת הן נדחות - נלמד מן הפסוקים. שני פסוקים יש בעניין זה, ובשניהם נאמר שהעדות צריכה להיות מכוונת. במקור הראשון נאמר: "והנה אמת נכון הדבר" - שתחקור את העניין ותמצא שהוא אמת.
המילה 'אמת' משמעה אמת כפשוטה, ואילו המילה 'נכון' נראית לכאורה מיותרת לאחר שכבר נאמר 'אמת'. אלא ש'נכון' עניינה מלשון 'כוונה' ו'כיוון' - היינו מיושר ומכוון. מכאן שאם אין עדויותיהם מכוונות זו לזו ואינן מתיישרות זו עם זו, אין כאן "אמת נכון הדבר", ובמקרה כזה מחייבת התורה לדחות את עדותם.