אנו ממשיכים בפרק ג' של מסכת סנהדרין, במשנה ג', ובה נמשיך לעסוק בכללי התנהלותו של בית הדין. ענייננו כעת בעדים, ובאופן ספציפי - מי כשר לשמש כעד. משנה זו דנה בפסולים מחמת רשעות, כלומר באנשים הידועים כמושחתים, ובמיוחד בענייני ממון, ואילו המשנה הבאה תעסוק בפסול הקרובים.
מקור הפסול - "אל תשת רשע עד":
הפסוק אומר: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". פשוטו של מקרא הוא איסור לחבור אל אדם רשע כדי לשמש עד חמס, אך הגמרא דורשת אותו - כדרך שהיא דורשת פסוקים רבים לאורך המסכת - "אל תשת רשע עד": אין ליתן לרשע את האפשרות לשמש כעד.
מיהו אותו רשע?
העובר במזיד ומרצונו על איסורי תורה חמורים, כאלו שיש בהם עונש מיתה, כגון מחלל שבת בפרהסיא.
אף העובר במזיד על איסורים שחייבים עליהם מלקות - קטגוריה רחבה יותר - כגון האוכל מאכלות אסורות. מאחר שעבר בכוונה על מעשה שיש בו עונש מלקות, לכל הפחות באופן תיאורטי, מתברר שאין הוא ירא שמיים, ואין סומכים עליו לעדות.
נוסף על רשימת האיסורים הטכנית, ישנן עבירות ממוניות שאין בהן מלקות ואף על פי כן פוסלות לעדות. הדוגמה המובהקת היא הגזלן: מבחינה טכנית אין על גזל עונש מלקות, משום שהוא "לאו הניתק לעשה" - התורה קבעה לעבירה זו תיקון, "והשיב את הגזלה אשר גזל", וכל לאו שהתורה נתנה לו מצוות עשה לתקנו, אין לוקים עליו. אף על פי כן, מי שידוע כגזלן, כגנב, כמעכב שכר שכיר או כמי שמשהה ברשותו ממון שאינו שלו - פסול לעדות. אין סומכים על עדותו, שכן עד שכזה עלול להיות מוטה או משוחד.
"ואלו הן הפסולין":
המשנה מונה כמה דוגמאות, וחלקן פסולות מדרבנן.
"המשחק בקוביא":
הכוונה למשחק בקוביות, כלומר למהמר, ופסולו מדרבנן. בגמרא שני טעמים לדבר:
הרי הוא כמעין גזלן, משום ש"אסמכתא לא קניא": הזוכה בהימור נוטל כסף שהצד השני לא נתן מרצונו הגמור, שהרי הפסיד היה סבור שינצח ולא התכוון באמת להעניק לו את הממון. נמצא שיש כאן מעין גזל.
אינו עוסק ביישובו של עולם - זהו הטעם שמביאים הברטנורא והרמב"ם. הוא אינו מעורב בבניין החברה ובתועלתה הכלכלית של המדינה, ומאחר שאין לו מה להפסיד ואינו משקיע בה, לא אכפת לו אם תצליח או תיכשל; ומי יודע עד היכן מגיעה שחיתותו. המהמר הוא אדם מנותק, שאינו מושקע בחברה, ולפיכך אי אפשר לסמוך על יושרו.
בהמשך תסייג המשנה קביעה זו בדברי רבי יהודה, המבחין בין מי שאין לו אומנות אלא היא לבין מי שיש בידו עיסוק קבוע נוסף.
דברי הברטנורא כאן הם תובנה השקפתית של ממש. הוא כותב: "המשחק בקוביא פסול לעדות, לפי שאינו מתעסק ביישובו של עולם", ומוסיף קביעה מדהימה - "ואסור לאדם שיתעסק בעולמו אלא", אין לאדם לעסוק בענייני העולם אלא באחת מן הדרכים הבאות:
"או בתורה" - תלמוד תורה ולימודה לאחרים.
"וגמילות חסדים" - עשיית חסד עם הזולת.
"או בסחורה ובאומנות ובמלאכה שיש בהם יישובו של עולם" - מסחר, מלאכת יד ומקצוע, וכל עבודה המפתחת את העולם.
שלוש הן, אם כן, האפשרויות: תורה, חסד, או עבודה המשביחה את העולם, תורמת לחברה ולרווחת הבריות ומשקיעה בה. המהמר עומד מחוץ לשלושתן, ומשום כך אין סומכים עליו.
בהקשר זה ראוי לספר: בהיותי בחור צעיר, בסוף שנות העשרה לחיי, שאלתי את הרב יעקב וינברג זצ"ל, שהיה מגדולי הדור באותה תקופה, כיצד לבחור קריירה. תשובתו הייתה: "תעשה הכול, אבל אל תהיה סוחר בניירות" - עיסוק מסוג ניהול קרן גידור וכיוצא בזה, שכל עניינו מסחר, ואינו מפתח את העולם אלא עושה כסף על חשבון אחרים. אפשר לטעון שאף עיסוק שכזה נכלל בדברי הברטנורא, ואפשר לטעון אחרת.
"המלווה בריבית":
ריבית קצוצה היא איסור מן התורה. כאשר אין הריבית קצוצה - כלומר לא נקבע מראש תשלום קבוע מעבר לקרן, אלא ייתכנו תשלומים נוספים במועד מאוחר יותר - הרי זו "אבק ריבית" האסורה מדרבנן, ואף היא פוסלת לעדות.
הגמרא מציינת כי אף הלווה פסול, שכן גם הוא עובר בלאו: אסור להלוות בריבית ואסור ללוות בריבית. אמנם המלווה עובר על איסורים רבים יותר, אך הלווה עובר לכל הפחות על אחד. משום כך אומרת הגמרא שאפשר לקרוא את לשון המשנה לא "המַלְוֶה בריבית" - הנותן את ההלוואה, אלא "המִלְוֶה בריבית" - ההלוואה עצמה הנעשית בריבית, ששני הצדדים שותפים בה.
"ומפריחי יונים":
אף כאן שתי שיטות בגמרא:
מדובר במעין הימור, בדומה למרוצי סוסים, אלא שכאן אלו מרוצי יונים. הסברה זהה לזו של המשחק בקוביא.
מדובר באדם המפתה אליו יונים של אחרים. הוא מקים שובך ברשות הרבים, מפזר מזון ומושך אליו יונים המטילות ביצים, והוא נהנה מהן. מבחינה טכנית אין היונים שלו, שכן מעולם לא עשה בהן קניין - יוני בר הן, שלא תפס ולא קנה, אלא שהן שוכנות בשובכו והוא אוסף את הביצים ואת שאר התועלת. לפיכך, המפתה אותן לעבור אליו באמצעות יונה משלו אינו גזלן מן הדין, שהרי היונים אינן שייכות לאיש; ואף על פי כן זהו איסור דרבנן, מעין גזל מדרבנן, ומי שעושה כן פסול לעדות מדרבנן.
"וסוחרי שביעית":
הסוחר בפירות שביעית עובר על איסור מן התורה, הנלמד בדרשה. הפסוק אומר: "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" - פירות השמיטה ניתנו לאכילה, ודרשו חז"ל: "לאוכלה - ולא לסחורה". לפיכך מי שמשיג פירות שביעית, אפילו פירות הפקר שקיבל מעניים המלקטים אותם, וקונה ומוכר אותם - עוסק במסחר האסור, ופסול לעדות.
בהמשך נאמר: "בראשונה היו קורין אותן אוספי שביעית, ומשרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית". אין זה עניין של סמנטיקה בלבד, שינוי בכינוי שנהגו לכנותם. בעבר אף "אוספי שביעית", האוגרים את פירות השמיטה, היו פסולים לעדות, שכן אסור לאגור פירות שביעית. מותר אמנם לגשת אל העצים וללקוט מן הגידולים, אך אין לקחת יותר מכדי כמה סעודות; אין אוגרים כמויות גדולות. נמצא שעצם האיסוף והאגירה הפכו את האדם לפסול, מדרבנן.
אלא שהרומאים בתקופת המשנה תבעו מכל בעלי הקרקעות דמי שכירות: על כל שטח אדמה נדרש בעליו לספק כמות קצובה של חיטה. לרומאים לא הייתה כל התחשבות בכך שהיהודים אינם זורעים חיטה בשנת השמיטה, והם עמדו על תשלומם. המצב היה חמור עד כדי כך, שיש גמרא שבה רבי ינאי התיר לאנשים לחרוש ולזרוע את שדותיהם בשביעית - איסור דאורייתא - משום פיקוח נפש, שכן מי שלא היה מספק את החיטה היה נהרג. מאחר שכך, נאלצו האנשים לאגור יבול כדי להתקיים וכדי לשלם את המיסים, ולפיכך היות אדם 'אוסף שביעית' שוב לא נחשב לבעיה, שהרי לא הייתה ברירה בידו. אך 'סוחרי שביעית', העושים בפירות מסחר, נותרו בפסולם. זהו פשר השינוי בגירסה ובהגדרת הקטגוריה של הפסולים.
דברי רבי יהודה:
המשנה מסיימת: "אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין להן אומנות אלא היא, אבל יש להן אומנות שלא היא - כשרין".
רבי יהודה מתייחס למקרה הראשון שבמשנה, המשחק בקוביא, ואפשר שאף למפריחי יונים, אם מדובר בהימור בשני המקרים. אין הוא בא לחלוק אלא לפרש: הפסול אמור רק במי שאין לו אומנות אחרת מלבד ההימור, שאז אינו עוסק כלל ביישובו של עולם, אינו מעורב בו והרי הוא כאדם מבחוץ. אך מי שיש בידו אומנות אחרת - עורך דין במהלך השבוע והמהמר בסוף השבוע - יש לו חלק ביישובו של עולם ובחברה כולה, וכשר הוא לעדות.
ההלכה נפסקה כרבי יהודה, וכן היא דעת הרמב"ם וסיעתו. הדיון כולו נסב על יישובו של עולם מזה, ועל אותו 'גזל קל' שבהימור מזה; ולמעשה, מי שההימור אינו אומנותו היחידה אלא עיסוק חלקי בלבד - כשר לעדות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מקור פסולו של הרשע לעדות מן הדרשה "אל תשת רשע עד", והגדרנו את הרשע כעובר במזיד על איסורי מיתה או מלקות, וכן את מי שנכשל בעבירות ממוניות כגזל, אף שאין בו מלקות מחמת "לאו הניתק לעשה". עמדנו על ארבע הדוגמאות שבמשנה: המשחק בקוביא (מדין אסמכתא לא קניא, או משום שאינו עוסק ביישובו של עולם), המלווה בריבית (ואף הלווה בכללו), מפריחי יונים (הימור או גזל דרבנן), וסוחרי שביעית ("לאוכלה - ולא לסחורה"), ועל השינוי מ"אוספי שביעית" ל"סוחרי שביעית" בעקבות גזירות האנסים. לבסוף למדנו את סייגו של רבי יהודה, שנפסק להלכה: הפסול חל רק על מי שאין לו אומנות אלא היא.
במשנה הבאה נעסוק בפסול נוסף לעדות - פסולם של הקרובים.