סנהדרין פרק י"א משנה ב': הזקן המורד בסנהדרין

סנהדרין ועונשין בית המקדש ועבודתו דיני ממונות ובית דין לימוד התורה

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

אנו עומדים במסכת סנהדרין, פרק י"א משנה ב'. המשנה עוברת לדון בעבירה השלישית מבין שש העבירות שעונשן חנק: "זקן ממרא על פי בית דין" - הזקן המורד בהוראת בית הדין. מדובר באדם שגדולתו בתורה מאפשרת לו לשבת בעצמו כדיין בסנהדרין, והוא מסרב לקבל את פסיקתה. כפי שתבאר המשנה בהמשך, וכן מבואר בגמרא, הוא שומע מן הסנהדרין עצמה כיצד צריכה ההלכה להיפסק, ואינו נוהג על פי אותה פסיקה: או שהוא מורה לאחרים לנהוג בניגוד לה, או שהוא עצמו נוהג כך. בשלב זה הוא מתחייב חנק.

ייחודו של זקן ממרא בכך שאינו זקוק להתראה כלל. מרגע ששמע את פסק הדין מפי בית הדין, אם עבר עליו במעשה או בהוראה לאחרים לפעול בניגוד לו - די בכך, ושני עדים מספיקים כדי לתופסו ולהרשיעו.

הגמרא מבארת את טעם הדין, וכן כתב המהר"ל בבאר הגולה: לא ייתכן קיומה של חברה המושתתת על תורה ללא סמכות מרכזית אחת המורה כיצד לפרש את התורה.

כיום, בעולם שאין בו סנהדרין, כל אחד נוהג כפי הנראה לו. רגילים אנו למציאות שבה בעיר אחת יאמרו מקצת האנשים שיש עירוב וניתן לסמוך עליו, ואילו אחרים יאמרו שאין לסמוך עליו, והמטלטל בו מחלל שבת בהדיא ועובר על איסור תורה. אולם לא זו הייתה כוונת התורה. בזמן המשנה, כאשר התעורר ספק בעניין כגון עירוב, לא בחרו צד: הסנהדרין הגדולה, בית הדין העליון של עם ישראל, הייתה דנה בדבר, מצביעה ומוציאה פסק הלכה מסודר, והחלטת הרוב חייבה את כלל ישראל.

מקור הדין בתורה:

המשנה מביאה את מקור הדין: "שנאמר: כי יפלא ממך דבר למשפט וגו'" - אלו מילות הפתיחה של הפרשה, המופיעה בספר דברים פרק י"ז מפסוק ח' ואילך, ואינה ארוכה כלל:

"כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך" - אם נעלם ממך כיצד להכריע בשאלה הלכתית, יהא הנושא אשר יהא, כשמדובר בדברי מחלוקת בתוך שעריך.
"וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו" - עלייה אל המקום שבחר ה', היא ירושלים.
"ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" - אל הכהנים שהם לוויים, שזהו המצב המועדף - שיהיו חלק מן הסנהדרין ככל שהדבר אפשרי - ואל השופט שיהיה באותם ימים, והם יורו לך את הפסק ההלכתי.
"ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'" - עליך לנהוג כדבריהם, שכן זהו פסק היוצא מן הסנהדרין שבמקום אשר בחר ה', ולפיכך הוא מחייב.
"ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" - על פי התורה שהם מלמדים ועל פי הפסק שהם נותנים, חובה לנהוג בדיוק כדבריהם.
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" - אין לסטות מן הפסק כפי שנקבע, ואפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, חובה לעשות כדבריהם.
"והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלוקיך או אל השופט" - זהו הזקן ממרא: אדם הפועל במתכוון בניגוד להוראתם, מבין את מעשהו ובכל זאת עושהו, ומסרב לשמוע בין לכהן המשרת ובין לשופט שבסנהדרין הנותן את הפסק.
"ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל" - אדם זה חייב מיתה, לבער את הרע מישראל, שהרי הוא עלול לפלג את העם ולערער את שלמות האומה כאומת תורה בזמן שהייתה סנהדרין.
"וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" - הכול ישמעו וייראו, ולא ישובו לעשות כן.

זהו יסוד הדין שאליו מכוונת המשנה: חובתו של הזקן לשמוע. אולם כיצד מתנהל הדבר למעשה - את זאת מפרטת המשנה בהרחבה רבה.

סדר הבירור למעשה:

נמחיש זאת בסיפור: רב משה, רבה של העיר, סובר שניתן לעשות עירוב בעירו. שאר דייני העיר ורבניה סוברים שאין אפשרות לעשות בה עירוב. מאחר שאינו נסוג מדעתו, נוטלים אותו דייני העיר ועולים עמו לירושלים, כדי לברר פעם אחת ולתמיד ולהגיע להכרעה סופית.

שלושת בתי הדין שבירושלים:

אומרת המשנה: "שלשה בתי דינין היו שם" - בירושלים ישבו שלוש סנהדראות נפרדות:

"אחד יושב על פתח הר הבית" - סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים, בית הדין הראשון לערעורים. מלשון רש"י משמע שמדובר בפתח הסמוך לבית המקדש עצמו, וכפי שמתארים זאת התוספות: היוצא מבית המקדש נתקל בו מיד, כך שהוא ניצב בקצה הפנימי של הר הבית ולא בקצהו החיצוני. אחרים, ובהם התפארת ישראל, מבינים כפשוטו שהוא עומד בקצה החיצוני של הר הבית, בצדו המזרחי.
"ואחד יושב על פתח העזרה" - סנהדרין קטנה שנייה של עשרים ושלושה דיינים, בית הדין השני לערעורים, בפתח חצר המקדש.
"ואחד יושב בלשכת הגזית" - הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד דיינים.

להעמדת התמונה הגיאוגרפית: הר הבית שטחו חמש מאות על חמש מאות אמה, ובתוכו, באזור החיל, ניצב בית הדין הראשון. לאחריו אזור בית המקדש עצמו: במזרח, בצד הרחוק, עזרת נשים בגודל מאה שלושים וחמש על מאה שלושים וחמש אמה, וממערב לה, לכיוון קודש הקודשים, העזרה - מאה שמונים ושבע אמה ממזרח למערב על מאה שלושים וחמש אמה מצפון לדרום. בפתח העזרה ישב בית הדין השני. לשכת הגזית אינה בצד עזרת נשים אלא בעזרה עצמה, וחלוקה היא: חציה בפנים וחציה בחוץ (מצפון לדרום), שכן מחד היה צורך שתהיה במידת מה בתוך העזרה, ומאידך הסנהדרין הגדולה לא הייתה יכולה לשבת אילו הייתה כולה בתוך העזרה, ולפיכך חציה בחוץ, במקום שבו רשאים הם לשבת.

סדר הפנייה מבית דין לבית דין:

"בא לו לזה שעל פתח הר הבית" - הפונה מגיע תחילה לבית הדין הראשון לערעורים שבפתח הר הבית, ואומר: "כך דרשתי וכך דרשו חבריי, כך לימדתי וכך לימדו חבריי". 'דרשתי' - כך הסברתי ברבים מדוע הדבר מותר, וכך הסבירו חבריי; 'לימדתי' - כך לימדתי בדרך הישיבה, בסברה, אולי במסגרת פרטית יותר ולא בציבור.

"אם שמעו - אמרו להם" - אם יש בידם מסורת באותה הלכה, אומרים להם במפורש, והצדדים שבים לעירם, שהרי התיק סגור. ראוי לדייק: סנהדרין קטנה זו פוסקת אך ורק מכוח מסורת שקיבלה; אין היא רשאית לחדש ואין היא מעלה סברות מדעתה מדוע ראוי להתיר או לאסור, אלא אומרת את שקיבלה בלבד. מטעם זה, אם רב משה אינו מקבל את דבריהם בשלב זה, עדיין אין הוא זקן ממרא, שכן טרם נדחה מפי הסנהדרין עצמה.

"ואם לאו - בא להם לאותו שעל פתח העזרה, ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבריי, כך לימדתי וכך לימדו חבריי. אם שמעו - אמרו להם" - אם אין בידי בית הדין הראשון מסורת, פונים אל הסנהדרין הקטנה השנייה שבפתח העזרה. אף כאן, אם קיבלו מסורת בדבר, מורים לפונים כיצד לנהוג.

"ואם לאו - אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית" - הכול עולים אל הלשכה הבנויה מאבני גזית, מקום מושבה של הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד: רב משה ורבני עירו, וכן עשרים ושלושה הדיינים מכל אחת משתי הסנהדראות הקטנות. "שממנו יוצאת תורה לכל ישראל" - משם יוצאת תורה לכל ישראל, ובית דין זה רשאי לחדש אף כשאין בידו מסורת: לדרוש ולהקיש על פי המידות שהתורה נדרשת בהן, ולהגיע לפסק הלכה סופי ומחייב, "שנאמר: מן המקום ההוא אשר יבחר ה'" - מן המקום אשר בחר ה', הוא מקום המקדש ומקום מושבה של הסנהדרין הגדולה.

חזר לעירו:

"חזר לעירו, ושנה ולימד כדרך שהיה למד - פטור" - אם שב רב משה לעירו וממשיך לשנות וללמד את סברותיו מדוע ראוי להתיר את העירוב, בעוד שהסנהדרין אסרה זאת, אין בכך חיוב. הוא לומד מסכת עירובין, אומר את חידושי התורה שלו ומבאר מדוע דעתו כך - ועל כך ניתן לעמוד, שכן אין הוא מורה לאנשים כיצד לנהוג בפועל אלא אומר סברות בלבד.

"ואם הורה לעשות - חייב" - אך אם הורה למעשה, כגון שאמר לציבור לבנות עירוב או לטלטל, או שהוא עצמו טלטל וסמך על העירוב - בין שפעל בעצמו בניגוד לפסק ובין שהורה לאחרים לפעול כנגדו - נעשה זקן ממרא לאלתר.

"שנאמר: והאיש אשר יעשה בזדון... מלמד שאינו חייב עד שיורה לעשות" - האיש הפועל בזדון כנגד הוראת הסנהדרין הוא החייב, ומכאן שאין הוא מתחייב חנק עד שיורה לעשות, כלומר עד שילמד אחרים לנהוג בניגוד למה שפסקה הסנהדרין הגדולה.

תלמיד שהורה:

כל זה אמור באדם שהוא זקן, כלומר מבוגר וחכם דיו כדי להיות ראוי לשבת בסנהדרין. רש"י נוקט בן ארבעים. עליו להיות זקן מובהק, חכם שיש בידו סמיכה והראוי לשמש כדיין.

"תלמיד שהורה לעשות - פטור" - מי שדרגתו נמוכה מכך, שעדיין תלמיד חכם הוא אך לא הגיע למעלת חכם שניתן למנותו, אם הורה לאחרים לנהוג בניגוד לפסק הסנהדרין - פטור מדין זקן ממרא, שהרי אינו זקן. ואם נבאר זאת על פי סברת המהר"ל: אין אנו חוששים שאדם שאינו חכם מובהק יוליך את העם להתפלג לשניים, שכן אין בידו כוח כזה. אמנם מעשהו נורא, אך לא יהיה זה הזקן ממרא שעונשו חנק.

אומרת המשנה: "נמצא חומרו קולו" - חומרתו היא שהופכת לקולתו. לכאורה חמור מעשהו שבעתיים: אדם שאינו ראוי כלל לשמש דיין, פוסק בניגוד לסנהדרין ביודעו שאין היא מסכימה עמו - ומי הוא שיעשה כן? ואף על פי כן, החומרה שבחוצפתו ובעבירתו יוצאת לו לקולה: מאחר שאינו אלא תלמיד ואינו זקן ממש, אין הוא מתחייב חנק, שכן לא הגיע למעמד הזקן שממנו יכול אדם להיעשות זקן ממרא - חכם רציני המורד בסנהדרין.

המאמר המקורי

אות סנהדרין יא:ב

זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה בָתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶם לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד, פָּטוּר. וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת. תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת, פָּטוּר, נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ: A rebellious elder according to the court, who does not observe the ruling of the court, is executed by strangulation, as it is stated: “If there shall be a matter too hard for you in judgment…and you shall arise and ascend unto the place that the Lord your God shall choose…and you shall do according to the matter that they shall declare unto you…and the man that shall do so intentionally, not to listen…and that man shall die” (Deuteronomy 17:8–12). There were three courts there in Jerusalem. One convenes at the entrance to the Temple Mount, and one convenes at the entrance to the Temple courtyard, and one convenes in the Chamber of Hewn Stone. An elder who issues a ruling contrary to the ruling of his colleagues and his colleagues come to that court that is at the entrance to the Temple Mount, and the elder says: This is what I interpreted and that is what my colleagues interpreted; this is what I taught and that is what my colleagues taught. If the members of the court heard a clear halakhic ruling in that case, the court says it to them. And if not, they come to those judges who are convened at the entrance to the Temple courtyard, which is a more significant tribunal. And the elder says: This is what I interpreted and that is what my colleagues interpreted; this is what I taught and that is what my colleagues taught. If the members of the court heard a clear halakhic ruling in that case, the court says it to them. And if not, these judges and those judges come to the High Court, the Sanhedrin of seventy-one judges that is in the Chamber of Hewn Stone, from which Torah emerges to the entire Jewish people, as it is stated: “And you shall do according to the matter that they shall declare unto you from that place that the Lord shall choose and you shall observe to perform according to all that they shall teach you” (Deuteronomy 17:10). They are the ultimate arbiters who establish the halakha that is binding. If they ruled contrary to the ruling of the elder and the elder then returned to his city, and nevertheless, he taught in the manner that he was teaching previously, he is exempt from punishment. But if he instructed others to act on the basis of his ruling that stands contrary to the ruling of the Sanhedrin, he is liable to be executed, as it is stated: “And the man that shall do so intentionally not to listen” (Deuteronomy 17:12), meaning that one is not liable unless he instructs others to act. A student who is not yet an elder, i.e., he has not been ordained, who instructs others to act contrary to the ruling of the Sanhedrin, is exempt, as a ruling given prior to ordination is not a valid ruling. It follows that his stringency is his leniency. The stringency imposed upon the student that he is not sanctioned to issue rulings results in the leniency that if he instructs others to act on the basis of his ruling that is contrary to the ruling of the Sanhedrin, he is exempt.