אנו עומדים בפרק ד' של מסכת סנהדרין, במשנה ב'. פותחת המשנה: "דיני הטומאות והטהרות" - כלומר דינים שאינם דיני נפשות. אף שמדובר כאן בטומאה וטהרה, סוג נידון שאין בו צד מנצח וצד מפסיד ולכן היה מקום לחלקו מדינים אחרים, הגירסה שלפנינו בתלמוד הבבלי היא "דיני ממונות הטומאות והטהרות" - ובכללם גם דיני ממונות. כל אלו מועמדים כאן כניגוד לדיני נפשות.
סדר הבעת הדעות בבית הדין:
בדיני ממונות, טומאות וטהרות - "מתחילין מן הגדול": בבוא הדיינים להביע את דעתם, פותחים בחבר הבכיר שבבית הדין, כדי לחלוק לו כבוד. אמנם רשאי הוא למחול על כבודו, אך הראוי לכתחילה הוא לשמוע תחילה את הגדול.
בדיני נפשות - "מתחילין מן הצד": פותחים דווקא בדיינים הזוטרים, כלומר בדיין העשרים ושלושה במעלתו, ומשם ומעלה.
טעם הדבר: אין רצוננו שדיין יחשוש להביע את דעתו. אם גדול הדור יפתח ויאמר "חייב", יהססו הדיינים האחרים לחלוק עליו. משום כך מקדימים את הקטן, כדי שכל אחד ירגיש בנוח לומר את דעתו האמיתית והכנה.
מדוע נקרא הדבר "מן הצד"?
כפי שנראה במשנה הבאה, הסנהדרין בהתכנסה - בין בעשרים ושלושה ובין בשבעים ואחד - ישבה כחצי גורן עגולה. באמצע חצי המעגל ישב החשוב שבדיינים, לצדו האחד מספר שתיים ולצדו האחר מספר שלוש. נמצא שהבכירים ישבו במרכז והפחותים במעלה ישבו בקצוות, והרחוקים ביותר הם האחרונים שבעשרים ושלושה או שבשבעים ואחד. מכאן הלשון "מן הצד".
כשירות הדיינים:
ממשיכה המשנה: "הכל כשרין לדון דיני ממונות" - כל אדם ראוי לשמש דיין בדיני ממונות. מעיקר הדין נדרשת סמיכה, כפי שהוזכר לעיל, אך מבחינת הכשירות האישית העניין נקבע על פי כישורים בלבד: כל מי שראוי לדון מחמת מומחיותו, רשאי לשמש דיין.
לעומת זאת: "והכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים, לוים וישראלים המשיאין לכהונה" - בדיני נפשות אין מקבלים כל דיין, ויהא תלמיד חכם כאשר יהיה, אלא הוא חייב להיות מיוחס. בין כהן, בין לוי ובין ישראל - ובלבד שיהיה מיוחס כזה שבנותיו ראויות להינשא לכהונה.
נתינים וממזרים - אינם כשרים לשמש דיינים בדיני נפשות. אך ממזר כשר לדון דיני ממונות, שהרי "הכל כשרין" - בניגוד לדיני נפשות.
גרים - גר עצמו פסול לדיני נפשות, וכן מי ששני הוריו גרים. שהרי מי שאין בו דם ישראל מצד הוריו, נלמד מן הפסוק שאינו יכול לכהן בשררה, כגון מלך, ולפיכך אינו יכול לשמש דיין. אך מי שאחד מהוריו גר והשני אינו גר - כשר. כל עוד יש באילן היוחסין הישיר יהודי מלידה והאדם הוא תוצאתו, כשר הוא לדון דיני ממונות; ואילו לדיני נפשות אין הדבר מספיק, שכן גיורת אינה נישאת לכהן.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההבחנה שבין דיני ממונות, טומאות וטהרות לבין דיני נפשות בשני עניינים: בסדר הבעת הדעות - "מתחילין מן הגדול" מול "מתחילין מן הצד", כדי שלא תימנע דעתו הכנה של הדיין הקטן; ובכשירות הדיינים - "הכל כשרין לדון דיני ממונות", ואילו בדיני נפשות נדרש ייחוס של "המשיאין לכהונה".