סנהדרין, פרק ב', משנה ב'. כעת עוברת המשנה אל הנושא המרכזי של הפרק - ההלכות הנוגעות למלכי ישראל. לפיכך מבנה המשנה מקביל ברובו למבנה המשנה הקודמת שעסקה בכהן גדול. פותחת המשנה ואומרת: "המלך לא דן ולא דנין אותו" - אין המלך יושב כדיין, ואף אין בית דין דן אותו.
"ולא דנין אותו" - טעם הדין:
הטעם לכך שאין בית דין דן את המלך הוא החשש שלא יציית לפסיקת בית הדין ויזלזל בו, ובכך תתערער סמכותם של בתי הדין.
ואכן, כך אירע בפועל בימי ינאי המלך (אלכסנדר ינאי): התקיים משפט בעניין עבדו של המלך שהרג אדם, ובבית הדין ישב שמעון בן שטח, גיסו של ינאי. בית הדין חשש להתעמת עם ינאי, שהיה הורג פרושים על ימין ועל שמאל, ובעקבות אותו מעשה מתו הדיינים. בעקבות מקרה זה קבעו חכמים דין זה, שאין המלך עומד לדין, מפני החשש להשלכות הזלזול בסמכות בתי הדין.
ראוי לציין כי זהו דין דרבנן, והוא חל רק על מלכים שאינם משושלת בית דוד - כדוגמת ינאי, שהיה מבית חשמונאי, מצאצאי המכבים (ורובם הגדול של צאצאי המשפחה, לאחר חמשת האחים, התגלו כזרע רע - עניין מורכב שאין כאן מקום להאריך בו). אולם במלכים משושלת בית דוד אנו מניחים שיישמעו לבית הדין, מאחר שהם יראי שמיים, ולפיכך מותר לדונם.
"לא דן" - מדוע אין המלך יושב בדין:
יסוד הדבר הוא שאין לאדם רשות לתקן אחרים אם אין הוא עצמו נתון לתיקון. הדברים נלמדים מן הפסוק בצפניה: "התקוששו וקושו", שממנו דרשו חז"ל את האמרה הידועה: "קשטו עצמכם ואחר כך קשטו אחרים" - תחילה יתקן האדם את עצמו, ורק לאחר מכן יבוא ליישר אחרים. וכיוון שהמלך פטור מלעמוד לדין, אין לו מקום לדון אחרים. אף דין זה נאמר במלכים שאינם משושלת בית דוד.
מלך מבית דוד, שהוא נידון, רשאי אפוא גם לשבת כדיין. עם זאת, אף מלך מבית דוד אינו יושב בסנהדרין הגדולה, מטעם הלכתי-מעשי: אסור לאיש מן הדיינים לחלוק על המלך, כדרשת הפסוק "לא תענה על ריב" - "לא תענה על רב". מאחר שאין לחלוק עליו, ייאלץ המלך להמתין ולומר את דעתו אחרון, לאחר שבעים הדיינים, ואין זה כבודו. לפיכך אין הוא יושב בסנהדרין, אף שרשאי לשבת בבית דין קטן.
"לא מעיד ולא מעידין אותו":
"לא מעיד" - אין המלך מעיד, כפי שנתבאר במשנה הקודמת: אין זה לפי כבודו להתייצב ולהעיד, ולפיכך אינו נוטל חלק בכך.
"ולא מעידין אותו" - אין מעידים כנגדו, ומדובר במלך שאינו משושלת בית דוד, שאינו עומד לדין בבית דין, ולפיכך אין מקום להעיד נגדו. אך כאשר עומד לדיון עניין שהמלך מעורב בו, ניתן להעיד כנגדו.
"לא חולץ ולא חולצין לאשתו":
"לא חולץ" - אין המלך משתתף בחליצה, שלא ככהן גדול הרשאי לחלוץ, שכן אין זה לפי כבודו שיירקו בפניו.
"ולא חולצין לאשתו" - מת המלך בלא צאצאים, אין חולצים לאשתו. תכלית החליצה היא להתיר את האלמנה להינשא לאחר, וכפי שיתבאר בהמשך, אין אדם רשאי לשאת את נשות המלך, ולפיכך נותרות הן אלמנות לעולם, ואין כל טעם בחליצתן.
"ולא מייבם ולא מייבמין את אשתו":
"לא מייבם" - אין המלך נושא את אשת אחיו המת. טעם אחד לכך הוא שדיני ייבום וחליצה ודרשות הפסוקים כרוכים זה בזה, וכל הפטור מן החליצה פטור אף מן הייבום. רש"י מבאר בטעם אחר: יש בכך גנאי וביזיון למלך לשמש כממלא מקומו של אחר, שהרי בייבום בא הוא כביכול במקום אחיו, ואין זה מכובד למלך.
"ולא מייבמין את אשתו" - אין אדם מייבם את אלמנת המלך, שכן כאמור אין אדם רשאי לשאתה.
שיטת רבי יהודה:
על כך אומר רבי יהודה: "אם רצה לחלוץ או לייבם, זכור לטוב". כלומר, אם המלך עצמו מבקש לחלוץ או לשאת את אשת אחיו המת - הרשות בידו. אמנם יש גנאי בכך שיורקים בפניו, והמלך אינו יכול למחול על כבודו, שכן דין זה נלמד מן הפסוק "שום תשים עליך מלך" - לא רק למנות מלך, אלא ש"עליך", שיהיה מרומם מעל העם, מפני הכבוד והיראה הראויים לו. אולם לדעת רבי יהודה, בהקשר של מצווה אין שיקול זה נכנס לתמונה: אין הגנאי "כולי האי" עד כדי לדחות את המצווה. לפיכך רשאי המלך לחלוץ, ואם רשאי לחלוץ - רשאי אף לייבם, ואם בחר לעשות כן, "זכור לטוב" כפשוטו, ותבוא עליו ברכה.
אולם חכמים חולקים: "אמרו לו, אין שומעין לו" - אין שומעים למלך המבקש למחול על כבודו. ואין ההלכה כרבי יהודה בעניין זה.
"ואין נושאין אלמנתו":
אין אדם רשאי לשאת את אלמנת המלך, כאמור לעיל. רבי יהודה מעמיד יוצא מן הכלל: "נושא מלך אלמנתו של מלך" - המלך הבא אחריו רשאי לשאת את המלכה האלמנה. וראיה לדבר: "שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר: ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך" - "בית אדוניך" היינו כסא המלוכה של שאול, ו"נשי אדוניך בחיקך" היינו שנשות שאול ניתנות לדוד. הרי לפנינו פסוק מפורש שנשות שאול נעשות נשותיו של דוד.
ואילו תנא קמא סבור כי אין הפסוק מתייחס לנשות שאול, אלא לבנות הראויות לו, כמיכל בת שאול, שהייתה יכולה להינשא לדוד - ולא לאשתו של שאול. מכל מקום, ההלכה כרבי יהודה, ולפיכך רשאי המלך הבא לשאת את אלמנת המלך שקדם לו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני המלך המקבילים לדיני הכהן הגדול: המלך אינו דן ואינו נידון - מחשש שיזלזל בבית הדין, כמעשה ינאי, ומשום "קשטו עצמכם ואחר כך קשטו אחרים"; ודינים אלו נאמרו במלכים שאינם מבית דוד, ואילו מלך מבית דוד נידון ודן, אך אינו יושב בסנהדרין הגדולה. עוד למדנו שאינו מעיד ואין מעידים אותו, אינו חולץ ואינו מייבם, ואין חולצים ומייבמים את אשתו; שרבי יהודה מתיר לו לחלוץ ולייבם וחכמים חולקים; ושאין נושאים את אלמנת המלך, מלבד מלך הבא אחריו, וכן הלכה.