סנהדרין פרק ז', משנה ב'. המשנה ממשיכה בפירוט האופן שבו היו בית דין מוציאים לפועל את מיתות בית דין השונות, וכעת אנו מגיעים אל מצוות הנשרפין - סדר ביצועה של מיתת שריפה. יש להקדים כי אף שמשמעות המילה 'שריפה' היא הישרפות, אין הכוונה לשריפה מבחוץ כדוגמת העלאה על המוקד, אלא לשריפה מבפנים דווקא, וכפי שיתבאר.
המתח שבין חומרת העונש לבין "ואהבת לרעך כמוך":
אותו מתח שראינו שוב ושוב חל אף כאן. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מחייבת לבור לנידון את המיתה היפה לו, מתוך צמצום הכאב, הסבל והביזיון ככל האפשר, וקשה לדמיין מיתה קשה יותר מהישרפות בחיים בתוך האש. מכאן למדו חז"ל מנדב ואביהוא, בני אהרן, שהכתוב מעיד עליהם שנשרפו אף שהשריפה הייתה בתוך גופם בלבד - שאף שריפה פנימית קרויה שריפה. משהתברר כך, הבינו חז"ל כי עדיף לנידון להישרף מבפנים בלבד, מבחינת מהירות המיתה והפחתת הכאב, מאשר להישרף מבחוץ תחילה. לפיכך סדר השריפה נעשה מבפנים.
סדר השריפה כפי שמתארת המשנה:
"מצות הנשרפין" - כך מקיימים את מצוות הוצאתו להורג של הנידון בשריפה. "היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו" - היו מקבעים אותו במקומו על ידי טמינתו בזבל עד ברכיו. נחלקו המפרשים בטיבו של אותו זבל:
התפארת ישראל: הזבל הכרחי ומכוון, שכן יש כאן גם עניין של ביזיון הנידון, שהרי מדובר באיש או באישה שעברו עבירה חמורה ביותר. ואף שבמשנה הקודמת נעשה מאמץ רב שלא לבזות את הנידון, יש להבחין בין ביזוי הגופה לאחר המיתה ובין השפלת האדם בעודו חי, לאחר שעשה מעשה נורא.
המאירי: אין בזבל דבר מיוחד, וניתן להשתמש בעפר רגיל, והתוצאה זהה.
תכלית הקיבוע היא שלא יזוז הנידון בשעה שיוצקים לתוך גרונו מתכת מותכת, שכן אם יזוז עלולה המתכת להתיז ולשרוף אותו מבחוץ ולהוסיף לו סבל. באופן אירוני, דווקא כדי להפחית את הסבל ולעשות עמו את הטוב ביותר, משתדלים למנוע ממנו כל תזוזה. ואף שקיבוע הברכיים והרגליים בלבד אינו מונע התפתלות, נראה מיד כי מרסנים אותו גם מלמעלה.
"נותן סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו" - כיצד גורמים לו לפתוח את פיו? על ידי חניקה. לשם כך נוטלים שני סודרים: האחד קשה ומחוספס, היעיל ללחיצה חזקה, אך העלול לפצוע ולשפשף את הצוואר מבחוץ; ולפיכך עוטפים אותו בסודר רך - משי, כותנה וכיוצא בהם - כדי שלא ישפשף ויכאיב. את הסודר הכרוך מקיפים סביב צווארו של הנידון.
"זה מושך אצלו וזה מושך אצלו" - העדים הם המושכים, שהרי העדים הם המבצעים את ההוצאה להורג בכל המקרים, וכפי שראינו במשנה הקודמת שהם הדוחפים ומטילים את האבן. אף כאן מושכים שני העדים בשני קצות הסודר וחונקים אותו, "עד שפותח את פיו" - עד שנפתח פיו של הנידון ויכול הוא לקבל את המתכת המותכת.
כאן חוזרת המשנה מעט לאחור: "ומתיך את הפתילה" - הכינו אש והתיכו בה את הפתילה, מטיל מתכת שהוא על פי רוב עופרת ולעיתים בדיל. "וזורקה לתוך פיו" - משנפתח פיו של הנידון, שופך אחד העדים את העופרת המותכת אל גרונו. "יורדת לתוך מעיו וחומרת את מעיו" - היא יורדת אל בני מעיו ושורפת אותו מבפנים, וצולה את איבריו הפנימיים.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה מתנגד לחניקה שקדמה לצקיקה. חששו הוא, שמא יגבר בנידון הרצון לחיות ולא יפתח את פיו, ומתוך החניקה ימות מחנק - ונמצא שאדם שדינו מיתת שריפה מת בחנק, ולא נתקיימה בו המצווה. משום כך, לדעתו, אין להסתכן בהמתתו על ידי לחיצת הצוואר, אלא יש לפתוח את פיו בכוח. וזו לשון המשנה: "רבי יהודה אומר, אף הוא אם מת בידם" - אם ימות בידיהם, כלומר מחמת החניקה, "לא היו מקיימים בו מצות שריפה" - לא תתקיים בו מצוות השריפה.
"אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו" - פותחים את פיו בכוח באמצעות כלי, כמלקחיים וכדומה, בניגוד לרצונו; ואף שאין זה נעים, בכך מובטח שימות במיתה הראויה לו. "ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את מעיו" - וההמשך חזרה על האמור לעיל: שאר התהליך זהה, ומשנפתח פיו בכוח יוצקים את העופרת המותכת לגרונו והיא שורפת אותו מבפנים.
דעת רבי אלעזר ברבי צדוק:
רבי אלעזר ברבי צדוק דוחה כליל את דרך ההמתה הזו של שריפה פנימית, ומבין את הכתוב על דרך הפשט - שריפה כמשמעה, בהכנסה לתוך האש. "מעשה בבת כהן אחת שזינתה" - מעשה שהיה בבת כהן שזינתה, שדינה בשריפה, "והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה" - הקיפוה חבילות עצים ושרפוה חיה. הרי לפנינו שריפה מבחוץ, ומכאן תקדים שבו הוא חולק על שיטת המשנה.
"אמרו לו, מפני שבית דין של אותה שעה לא היה בקי" - השיבו לו חכמים כי אותו בית דין ששרף את האישה בעודה בחיים לא ידע את ההלכה ולא היה בקי בה. הגמרא מוסיפה כי צדוקים היו. הצדוקים היו פלג בעם ישראל שכפר בתורה שבעל פה וקרא את הפסוקים כפשוטם, ואף לא נהג בשמירת מצוות; ומתוך קריאה זו סברו ששריפה עניינה שריפה מבחוץ. אולם חכמים אמרו כי אין זו המסורת שבידינו, אלא שהשריפה נעשית מבפנים, ולפיכך דחו ראיה זו מכל וכל.
לסיכום: משנתנו מלמדת כי מצוות הנשרפין מתקיימת בשריפה פנימית דווקא, מכוח הלימוד מנדב ואביהוא ומכוח החובה לבור לנידון מיתה יפה. סדר הדברים: שיקוע בזבל עד הארכובות לקיבוע הגוף, כריכת סודר קשה בתוך סודר רך על הצוואר, משיכת שני העדים בקצוות עד שנפתח הפה, ויציקת הפתילה המותכת לתוך פיו השורפת את מעיו. רבי יהודה חושש שמא ימות בחנק ולפיכך מורה לפתוח את פיו בצבת שלא בטובתו, ורבי אלעזר ברבי צדוק ביקש להוכיח משריפת בת הכהן ששריפה כמשמעה - וראייתו נדחתה, שכן אותו בית דין לא היה בקי. להלכה, אף שאין הדבר נוהג למעשה, נפסק כדעת חכמים: חניקה בסודר ושריפה מבפנים.