סנהדרין פרק ו', משנה ב'. המשנה ממשיכה לדון בהליך הסקילה. אותו מתח שראינו קודם לכן בבית הדין - החובה להוציא להורג מחד, והחתירה למצוא כל דרך אפשרית למנוע זאת מאידך - שב ומופיע כאן בצורה אחרת: ההוצאה להורג עתידה להתבצע בוודאות, ועם זאת מבקשים אנו לעשותה, עד כמה שניתן, פחות נוראה ומועילה יותר עבור הנידון.
מצוות הווידוי:
משנתנו עוסקת במצוות הווידוי. כלל הוא, כפי שמונה זאת הרמב"ם, שכאשר אדם עושה תשובה מוטלת עליו מצוות וידוי. כאן ההתמקדות היא בכך שהאדם עומד להיות מוצא להורג בכל מקרה, ואנו מבקשים שההוצאה להורג תפעל עבורו כפרה והיטהרות, שיזכה בחלק לעולם הבא. לשם כך אין די בתשובה שבלב, אלא נדרשת גולת הכותרת של תהליך התשובה כפי שלומד הרמב"ם - הווידוי, ההודאה בחטא. בהתאם למעשיו בשאר ימי חייו, זהו התנאי לכך שמיתתו תשלים את כפרתו ותכניסו לעולם הבא.
הווידוי, כפי שמבאר הרמב"ם, הוא ניסוחו מחדש של התהליך הפנימי והמחשבתי שעבר האדם בתשובתו: החרטה מצויה בפנימיותו, ועליו לבטא בדיבור שבפה את העובדה שעשה שלא כשורה ושהוא מתחרט על כך.
כך פותח הרמב"ם בהלכות תשובה (וההקשר שם הוא תשובה באופן כללי, אך הדין שווה בכל מצב):
"כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה" - בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה.
"אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה" - אין נפקא מינה אם עבר במזיד או בשוגג.
"כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא" - כאשר הוא מניע את עצמו לשינוי פנימי ונסוג מן החטא, חלה עליו חובת וידוי. אין זה וידוי בפני בני אדם, אלא לפני השם.
"זה וידוי דברים... וידוי זה מצוות עשה" - וידוי במילים היוצאות מן הפה, והוא כשלעצמו מצוות עשה, שאותה מקיים גם הנידון שבמשנתנו.
"כיצד מתוודין? אומר: אנא השם, חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך" - ובכלל זה פירוט החטא עצמו.
"והרי ניחמתי ובושתי במה שעשיתי, ולעולם איני חוזר לדבר זה" - חרטה על העבר, בושה במעשיו וקבלה לעתיד.
"וזהו עיקרו של וידוי" - זהו הנוסח העיקרי, החל בכל תשובה, ביום הכיפורים, וכן במשנתנו לפני ההוצאה להורג.
"וכל המרבה להתוודות הרי זה משובח" - כל המוסיף בכמות או באיכות, ומאריך בביאור היקף חרטתו, הרי זה ראוי לשבח.
מקום הווידוי - עשר אמות מבית הסקילה:
המשנה אומרת: "הרחק מבית הסקילה כעשר אמות" - כאשר המובל להוצאה להורג מגיע כעשר אמות ממקום הסקילה. הוא מתקרב אל הסוף, אך עדיין אינו בסופו ממש. ככל שקרב הקץ מבין הנידון שזוהי הזדמנותו האחרונה, ואנו חפצים שיתוודה ויזכה בכפרה; אך אין ממתינים עד הרגע האחרון ממש, שכן משיגיע אל מקום ההוצאה להורג עלול הוא להיבהל ולא תהיה בו מנוחת הנפש הדרושה לווידוי כראוי. לפיכך מכוונים אל הרגע שלפני האחרון: הוא מבין שהווידוי קשה ואף מביך, אך עתה או לעולם לא - ועדיין אין הוא שרוי במצוקה כה גדולה לנוכח מותו המיידי, עד שלא יוכל להתרכז ולעשות את המוטל עליו.
עד עתה כבר היה לו פנאי לחשוב על מעשיו, לא רק על העבירה הפרטית שבגינה נידון, אלא על חייו כולם, שהרי הוא יודע שעוד מעט קט יוצא להורג. לכן "אומרים לו: התוודה". וידוי זה הוא להשם ולא לבית הדין, והוא ביטוי חיצוני לתהליך הפנימי של חרטה על העבר שכבר עבר עליו. כפי שנראה, אין הוא מתייחס רק לחטא זה, אלא לכל חטא שברצונו להתוודות עליו מכל מהלך חייו, מכל שהוא זקוק לכפרה עליו.
"שכן דרך המומתין מתוודין" - זהו ההליך הראוי לכל מי שמוצא להורג. "שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא" - כל העובר את תהליך התשובה ומשלימו בווידוי, זוכה לעולם הבא ומקבל כפרה. אמנם ייתכן שאין די בווידוי לבדו, ואף התשובה כולה, על שלבה האחרון, אינה מטהרת בהכרח את האדם לחלוטין: לעיתים נזקק הוא לייסורים מסוגים שונים, בהתאם למעשיו, ואף למיתה עצמה. אך לאחר כל אלה, אם עשה תשובה - יש לו חלק לעולם הבא.
התקדים מסיפורו של עכן:
"שכן מצינו בעכן" - המשנה מביאה תקדים מספר יהושע. עכן לקח שלא כדין מן השלל של יריחו, ובעקבות כך נכשל הקרב הבא, מלחמת העי, ושלושים ושישה מישראל נפלו שם. לא ידעו מדוע הניח השם שייהרגו, עד שנודע ליהושע בנבואה כי אדם מישראל עשה את חילול השם של לקיחת השלל. יהושע ערך גורל לזיהוי החוטא, ועלה עכן. על פי הוראת שעה, פסיקה חד-פעמית של השם לאותה שעה, נידון עכן למיתה על חילול השם שעשה.
המשנה מצטטת מן השיח שקדם להוצאתו להורג. אמר לו יהושע: "בני, שים נא כבוד לה' אלוקי ישראל ותן לו תודה" - כבד את השם כראוי לו. "תודה" כאן אינה במשמעות של הבעת תודה, אלא מלשון הודאה ווידוי: התוודה לפניו. כלומר, כבד את השם בכך שתתוודה כראוי על חטאיך.
ועכן משיב ליהושע ומודה: אכן חטאתי לה' - בלקיחת השלל ביריחו - "וכזאת וכזאת עשיתי", ומתוודה גם על מעשים נוספים שעשה. שהרי מבקש הוא כפרה על כולם. הרי לנו שלא כיפר והתוודה על החטא האחרון בלבד, אלא על כל שאר חטאיו.
ומנין שהווידוי אכן הועיל לעכן וזיכהו בעולם הבא? מן הפסוק הבא לאחר מכן, שבו אומר לו יהושע: "מה עכרתנו, יעכרך ה' ביום הזה". יכול היה לומר "כשם שעכרת אותנו, יעכרך ה'"; מה מוסיפות המילים "ביום הזה"? אלא שהיום אתה עכור, אך לא תהיה עכור לעולם הבא. עתה בלבד אתה עכור, ואילו לעולם הבא תזכה להיכנס בזכות הווידוי. זהו התקדים המלמד שהווידוי מועיל.
מי שאינו יודע מה להתוודות:
המשנה ממשיכה: אם אין אותו אדם יודע מה לומר. מסתבר שאין הכוונה לעבירה שבגינה הוא נידון, שאותה בוודאי הוא יודע, אלא לדברים רבים אחרים שאינו זוכר בהכרח. במקרה זה אומרים לו מה לומר, ומורים לו להתוודות וידוי כללי: מעבר לידוע לו, יאמר שהוא מודה בחטאים שחטא, ויאמר "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי". וידוי בצורה זו הוא לכל הפחות דרך כללית המעניקה לו כפרה כלשהי. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
היודע שהוא מזומם - מחלוקת רבי יהודה וחכמים:
חלקה השני של המשנה עוסק בנקודה חדשה: מה דינו של מי שמוצא להורג, אך יודע בינו לבין עצמו שהוא זכאי. כגון שקשרו נגדו קשר והעדים העידו עדות שקר, והוא יודע בתוך תוכו שלא עשה דבר. איזה וידוי עליו לומר?
"רבי יהודה אומר: אם היה יודע שהוא מזומם" - אם יודע הוא שנפל קורבן לקנוניה, אומר: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי חוץ מעוון זה". כלומר, מיתתי תכפר על כל חטאיי, מלבד אותו חטא שבגינו אני מוצא להורג, שכן זו הייתה האשמת שווא ואיני זקוק לכפרה עליו, שהרי לא עשיתיו.
וחכמים חולקים ואומרים: "אם כן, יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן". משנפתח פתח מסוג זה, יאמר כל אדם ברגע האחרון שהוא חף מפשע, כדי לנקות את שמו ואת מוניטינו. כך דרכם של בני אדם, וחז"ל הבינו שטבע האדם לעמוד על חפותו עד הסוף, אף כשהוא אשם.
ונזק כפול יש בדבר:
נזק לנידון עצמו: אם לא יודה בחטאו לא יקבל כפרה ולא יזכה לעולם הבא. משתיהפוך ההצהרה על החפות באמירת "חוץ מעוון זה" לדבר שבשגרה, יאחזו בה הכול, וזו החלטה שאין בה תבונה.
נזק לבית הדין ולעוסקים בדין: אם סמוך למיתתו יטען הנידון שנעשתה כאן רמאות ושהוא חף מפשע, ויאמינו לו הבריות - הרי שאין הם מאמינים לעדים. בכך מוטל דופי חמור בעדים, ואף נרמז שבית הדין לא ירד לחקר האמת, ואין בכך טובה לאיש.
לפיכך פסקו חכמים שאין מניחים לאדם לומר דברים מעין אלה, אלא אומרים לו: אמור וידוי כללי, "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי", ודי בכך. כך לא ייווצר המנהג הפסול של מצהירי חפות, ובאמירה זו, בעזרת השם, תעמוד לו כפרתו. ואם חף מפשע הוא - על אחת כמה וכמה; ואם לאו - לכל הפחות תועיל לו האמירה להשגת הכפרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו על מצוות הווידוי הנאמר עשר אמות לפני בית הסקילה - מוקדם דיו כדי שתהא בנידון מנוחת הנפש, ומאוחר דיו כדי שיבין שזו שעתו האחרונה. עמדנו על דברי הרמב"ם שהווידוי הוא גולת הכותרת של התשובה ומצוות עשה בפני עצמה, על התקדים מעכן שווידויו הועיל לו לזכות בעולם הבא, על נוסח הווידוי הכללי למי שאינו יודע מה לומר, ועל מחלוקת רבי יהודה וחכמים ביודע שהוא מזומם - שלהלכה אף הוא אומר וידוי כללי בלבד.