אנו ממשיכים במסכת סנהדרין, פרק ה' משנה ב'. המשנה מוסיפה לדון באופן חקירת העדים בדיני נפשות. כפי שלמדנו, קיימות שתי קטגוריות של שאלות הנשאלות (ויש הסוברים כי אלו שתי הקטגוריות היחידות, ונחלקו בכך):
חקירות - השאלות ששנינו במשנה הקודמת, המבררות את הזמן ואת המקום, ובכך הופכות את העדות לניתנת להזמה.
בדיקות - שאלות צדדיות, שאינן מהותיות כלל לעצם המעשה ולשאלה אם נעשה כאן פשע שדינו מיתה, אלא עוסקות בנסיבות שמסביב לאירוע, ומתוכן ניתן לעמוד על מידת אמינותם של העדים.
ישנו חיוב לשאול את שאלות הבדיקות, ואף למעלה מכך: המשנה תקבע כי כל המרבה לשאול הרי זה משובח. החיוב הוא מצווה מן התורה, הנלמדת מלשון הפסוק: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" - 'ודרשת' ו'וחקרת' הן החקירות, ומן התיבה הנוספת 'ושאלת' נלמדות השאלות שאינן מהותיות, הן שאלות הצד שהמשנה שלנו מכנה בדיקות. ראוי לציין כי לשיטת רש"י אף השאלות המהותיות יותר נכללות בשם בדיקות, אך משנתנו עוסקת בשאלות הצדדיות.
מטרתן של הבדיקות היא לברר אם עדותם של שני העדים עקבית. אם יימצא שהם מכחישים זה את זה וסותרים זה את דברי זה, נקבע כי אין העדים אמינים, נדחה את עדותם, נזכה את הנאשם ונוציאו לחופשי.
וכלשון המשנה: "כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח". ככל שבית הדין מרבה בשאלות הצד, לברר את הנסיבות המדויקות של האירוע הנידון ואת מידת תשומת ליבם של העדים, כך ייטב, שהרי מצווה מן התורה היא.
מעשה בן זכאי בעוקצי תאנים:
אומרת המשנה: "מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים". הכוונה לרבן יוחנן בן זכאי, שלימים היה לגדול הדור, אך בזמן המעשה טרם נסמך; הוא לא היה דיין, אלא ישב בצד כאחד התלמידים המאזינים לדיון, תלמידו של הלל הזקן. והוא כיוון את הדיינים לשאול בעוקצי תאנים, הם גבעולי התאנים. המעשה היה בראובן שהרג לכאורה את שמעון תחת עץ התאנה, ורבן יוחנן בן זכאי הורה לבית הדין לשאול: אותו עץ תאנה - כיצד היו עוקצי התאנים שבו, ארוכים או קצרים, דקים או עבים, וכיוצא בזה. הרעיון הוא שאם יימצאו העדים סותרים זה את זה אפילו בעוביים של עוקצי התאנים, פרט שאין בו חשיבות כלשהי, יהיה בכך כדי להעיד שאין הם אמינים כעדים, ועדותם תיפסל.
הגמרא מסיקה כי חכמים חולקים בדבר: שאלות שאינן רלוונטיות כלל, ועדות סותרת לגביהן, כגון בעוביו של עוקץ התאנה, אין בהן כדי לפסול בהכרח את העדות. אך זו הייתה שיטתו של בן זכאי. במשנה הבאה נראה עוד בעניין מידת הסובלנות כלפי עדים הטועים בפרטים.
אוסיף כאן השערה מסברא בלבד, ותתקבל בעירבון מוגבל: אין להתייחס אל שאלה זו כאל שאלה מופרכת, כפי שהיא נשמעת באוזני בן המאה העשרים ואחת. אכן, בימינו לא היה איש מתבונן בעוקצי התאנים אילו אירע רצח מתחת לעץ תאנה, שכן פשוט אין נותנים על כך את הדעת. אולם בתקופת חז"ל הייתה זו חברה חקלאית, ובני האדם הבחינו בפרטים אלו כמעט באופן אוטומטי. בדומה לכך, אילו היה ראובן דורס את שמעון ברכב, לא היה זה מופרך לשאול מהו דגם הרכב, שהרי רבים מבחינים בדגמי מכוניות באופן טבעי ומיידי. זהו טיבן של השאלות הנשאלות כאן.
מה בין חקירות לבדיקות:
ממשיכה המשנה ושואלת: "ומה בין חקירות לבדיקות" - אם מחלקים אנו את שאלות בית הדין לשתי קטגוריות אלו, מהו ההבדל ביניהן להלכה?
"חקירות - אחד אומר איני יודע, עדותן בטלה" - בשאלות הנוגעות לזמן ולמקום (ולדעת הרמב"ם אף בפרטים מהותיים נוספים), אם אחד העדים אומר שאינו יודע את זמן האירוע או את מקומו, העדות בטלה. הטעם: עדות חייבת להיות ראויה להזמה, ואם אין העד מתחייב למקום מדויק ולזמן מדויק, לא ניתן להזימו ולהוכיח שהוא עד זומם, ולפיכך אין עדותו קבילה.
"בדיקות - אחד אומר איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעים, עדותן קיימת" - בשאלות הצד, אם אחד העדים ואף שניהם משיבים שאין הם יודעים את התשובה, אין בכך כדי לפוסלם. רק אם תסתור עדותם זו את זו תיפסל, כפי שיתבאר.
עד האומר "איני יודע" - מחלוקת ראשונים:
נחלקו הראשונים במקרה שבו היו שלושה עדים, שבאו כאחד וצפו מאותו חלון בשעת הרצח, ואחד מהם אומר "איני יודע" (או שאינו מאמת את העדות מטעם אחר), ואילו שני האחרים יודעים ומאמתים. האם עדות כולם בטלה, או שמא נפסלת עדותו של האחד בלבד?
שיטת רש"י (וכן הביא הברטנורא): אם עד אחד אמר "איני יודע" בשאלות החקירות - כל הכת נפסלת. הטעם: כדי להרשיע כת בעדים זוממים יש להרשים את כולה, ואם אחד מהם אמר "איני יודע", שוב אי אפשר להרשיע את כולם כזוממים. לפיכך, אף בכת של מאה עדים, שתשעים ותשעה מהם השיבו על כל השאלות ואחד אמר "איני יודע" - עדות כולם אינה מתקבלת, והנאשם יוצא לחופשי.
שיטת הרמב"ם (הלכות עדות פרק ב' הלכה ג'): אם שניים מסרו עדות תואמת ויודעים את התשובות לשאלות החקירות, והשלישי אמר "איני יודע" - עדותם של השניים עומדת ומרשיעה. אף שהרמב"ם מודה כי דין עדים זוממים הוא בבחינת הכל או לא כלום, אין הוא מסכים שפסלותו של האחד גוררת את פסלותם של השניים התואמים. וטעם הדבר חורג ממסגרת משנתנו.
הצד השווה שבהן:
מוסיפה המשנה כי בעניין אחד שוות החקירות והבדיקות: "אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין זה את זה - עדותן בטלה". כאשר העדים מוסרים עדות סותרת, בין בשאלות חקירות ובין בשאלות בדיקות, מתברר שאין לסמוך עליהם, ועדותם נפסלת. ומאחר שאין בידינו עדים תואמים, שוב אין אפשרות להרשיע.
וכפי שנתבאר לעיל, אם הסתירה היא בשאלות הבדיקות, שניתן ליישבה כעניין שולי, הרי זה עניין אחד; אך אם היא בנקודות משמעותיות, יש בכך ראיה שאין העדים נאמנים, ועדותם תיפסל.
ובאשר לשאלה עד כמה ניתן לקבל חוסר דיוק בעדות, לפחות בכל הנוגע לשאלות החקירות - את זאת נראה במשנה הבאה, בעזרת השם.