אנו נמצאים במסכת נדרים, פרק ג', משנה ב'. משנה זו מורכבת מעט, בדומה למשנה הקודמת - לא משום שהנושא עצמו קשה, אלא משום שקשה לראות כיצד הגמרא מבינה את המשנה מתוך לשונה שלה. אף על פי כן, נשתדל לבארה כמיטב יכולתנו.
נקודת המוצא:
אף שבדרך כלל נדרש בית דין כשר, ובו דיינים כשרים ומוסמכים, האמת היא ששני בעלי דין החלוקים ביניהם בשאלת חוב ממוני רשאים להכריע את ספקם בעצמם. הם יכולים להטיל מטבע, ואף לומר: 'איני מקפיד, אשלם לך בכל מקרה'. מי שנותן את הממון רשאי לתתו מדעתו באופן חד צדדי, ואם ניתן להכריע על פי הטלת מטבע - בוודאי ניתן להכריע על פי דיין שאינו מוסמך או שהוא פסול. לפיכך רשאים בעלי הדין להסכים ביניהם: 'נלך אל אבי, שהוא אדם חכם, ואם יפסוק שאין כאן חוב - אוותר על זכויותיי ואמחל'. הסכמה כזו מחייבת, אף שהאב פסול לשמש דיין מחמת קורבתו.
השאלה העומדת לדיון היא: כאשר שני הצדדים קיבלו על עצמם בהסכמה מחייבת את פסיקתם של דיין או דיינים שאינם כשרים - האם רשאים הם לחזור בהם בדיעבד, לאחר פסק הדין? בכך נחלקו רבי מאיר וחכמים:
רבי מאיר: יכול לחזור בו מן התשלום, שהרי המוציא מחברו עליו הראיה, וביכולתו של הנתבע לומר: 'אין ברצוני לשלם; מה שאמר אבי שעליי לשלם - איני שומע לו'.
חכמים: משקיבל על עצמו התחייבות מחייבת לשלם, ולאחר שנסתיים דין התורה ונפסק נגדו, חייב הוא לעמוד בהתחייבותו.
לשון המשנה:
"אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך" - אחד הצדדים אומר שאביו שלו או אביו של חברו יכריע ביניהם, ושניהם מסכימים. אף שאביו של אדם קרוב הוא ופסול לדון, כיוון שהסכימו לקבלו - הרי זה מועיל, כמבואר לעיל.
"או נאמן עלי שלשה רועי בקר" - הסכימו לקבל את הכרעתם של שלושה מגדלי בקר, בוקרים פשוטים, שישמשו כדיינים.
הטעם שנקטה המשנה דווקא ברועי בקר, ולא בשלושה הדיוטות סתם, הוא שרועי בקר אינם רק חסרי בקיאות בהלכה: הם אינם בקיאים אף בהוויות העולם, ייתכן שמעולם לא ראו שטר בחייהם, ואינם מכירים בהכרח אפילו נורמות מסחריות וחברתיות בסיסיות. החידוש הוא שאף אנשים אלו, אם הסכימו הצדדים למנותם כהרכב הבוררות שלהם - הרי הסכמתם הסכמה.
"רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו" - אף לאחר שפסקו הדיינים הפסולים, מי שנפסק נגדו רשאי לומר: 'נמלכתי בדעתי, אין אנו נשמעים להם, שהרי אינם בית דין כשר'.
"וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו" - משהסכים לקבל על עצמו את פסיקתם, אין נפקא מינה שמצד הדין הם פסולים; כיוון שהתחייב להיות מחויב לדבריהם, מחויב הוא בהם ואינו יכול לחזור בו בדיעבד. ומודים חכמים שקודם פסק הדין, בעודם באמצע דין התורה, רשאי בעל הדין לומר 'אביך נושא פנים' או 'רועי בקר אלו סכלים ממה ששיערתי', ולפרוש ולפנות לבית דין רגיל. אך משניתן פסק הדין ונגמר הדין - שוב אינו יכול לחזור בו.
החלק השני של המשנה - קבלת שבועה:
חלקה השני של המשנה עוסק בעניין קרוב: השבעת שבועה בבית דין. בנסיבות רגילות, שבועה מן התורה נשבעים כדי להיפטר מן התשלום: האדם היה אמור לשלם, והדין הוא שאם יישבע - ייפטר. שלושה מקרים הם שבהם חייב אדם שבועה מן התורה. אחד מהם הוא עד אחד: ראובן טוען ששמעון חייב לו ממון, ובידו עד אחד בלבד; שמעון מכחיש. אין מחייבים את שמעון לשלם על פי עד אחד, אך מן התורה מחייבים אותו להישבע שאינו חייב את הממון, ובכך ייפטר מן התשלום.
וכיצד נעשית שבועה זו? שבועה מן התורה כרוכה ב'נקיטת חפץ', והחפץ הקלאסי הוא ספר תורה. הנשבע עומד בבית הדין ואוחז את ספר התורה, ונשבע בשם ה' או בכינוי משמותיו, ובלשונו: "כשם שאני מאמין בה', כך אני מאמין שאיני חייב לך את הממון, והריני נשבע". שבועה מעין זו כשרה ופוטרת אותו מן התשלום.
השאלה שמבקשת המשנה לברר היא מה הדין כאשר השבועה באה להוציא ממון. בדרך כלל אין נשבעים כדי להוציא ממון, אך יש יוצאים מן הכלל. כפי שראינו במסכת בבא בתרא, שכיר יום הטוען בתוך הזמן שבו אמור המעסיק לשלם לו "לא קיבלתי את שכרי", והמעסיק טוען "כבר שילמתי" - בית הדין מאמין לשכיר. הטעם: המעסיק טרוד בעניינים רבים, ואילו העובד עומד וממתין לשכרו ודבר אחד בלבד לנגד עיניו, ואין הוא טועה בכך. לפיכך אם יישבע השכיר מיד בזמן שהממון מגיע לו שעדיין לא קיבל את שכרו - נאמין לו ונוציא ממון על פי שבועתו. זהו דבר חריג ביותר, וזהו המקרה שבו עוסקת המשנה.
נמצא בבית הדין מעסיק ועובד: העובד טוען שלא קיבל את שכרו, והמעסיק טוען ששילם. על העובד להישבע כדי לגבות את שכרו. והנה, נקיטת חפץ - אחיזה בספר תורה, שבועה והזכרת שם שמים - עניין כבד ומאיים הוא, ואדם מבקש להימנע ממנו. לפיכך אומר לו המעסיק: 'אינך צריך להישבע שבועה חמורה זו, די לי בשבועה קלה - הישבע לי בחייך, ואין צורך להזכיר את שם שמים'. והעובד נשבע: 'הריני נשבע בחיי שלא שילמת לי'.
האם די בכך, או שמא רשאי המעסיק לומר בדיעבד: 'אמנם אמרתי שדי לי בשבועה בחייך, אך עתה משראיתי זאת - אין די לי בכך, ואני מבקש שבועה חמורה בספר תורה'? היינו: האם ניתן שלא לקבל את השבועה לאחר שכבר נעשתה? זהו אותו העיקרון עצמו. רבי מאיר סובר שהרשות בידו, שהרי הוא אומר: 'איני משלם את הממון עד שאקבל את מה שאני מבקש, ועליי להיות שבע רצון מן ההליך'. וחכמים אומרים: משהסכים - התחייב, ואינו יכול לחזור בו.
"היה חייב לחברו שבועה, ואמר לו: דור לי בחיי ראשך" - אדם שהיה עליו להישבע לחברו, ושוב מדובר במקרה שבו מוציאים ממון על פי שבועה, כגון פועל הנשבע למעסיקו שלא קיבל את שכרו. המילה "דור", מלשון נדר, עניינה שבועה: המעסיק אומר לו 'הישבע לי בחיי ראשך, די לי בכך, ואין צורך בספר תורה ובשם שמים'. נשבע הפועל: 'הריני נשבע בחיי שלא שילמת לי', ועתה חוזר בו המעסיק ואומר: 'אין די לי בכך, ואיני מעוניין לשלם'. האם מועיל הדבר?
"רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו" - רשאי המעסיק לומר: 'נמלכתי בדעתי, הוציאו ספר תורה והישבע בשם ה''.
"וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו" - משהסכים לקבל שבועה קלה זו, שבועה בחיי ראשו, שוב אינו יכול לחזור בו; מחויב הוא בהסכמתו וחייב לשלם. וכן ההלכה, כדעת חכמים.
ראוי לציין שבמקרה ההפוך הכול מודים: כאשר השבועה באה לפטור את האדם מתשלום, והצד שכנגד אומר 'הישבע לי בלבד ואאמין לך, ואמחל על תביעתי' - הכול מודים שמשנשבע הלה, אפילו בחיי ראשו, אם כך הוסכם, נמחלה התביעה ונסלחה, ואין הוא יכול לתבוע שנית. השאלה במשנתנו אמורה דווקא במקרה שבו באים להוציא ממון: רבי מאיר סובר שאין כופים על אדם לתת ממון אלא אם כן חייבתו התורה בכך, וכאן לא היה חיוב מן התורה; וחכמים סוברים שמשהסכים - כופים עליו לשלם אף בתרחיש כזה.