אנו פותחים בפרק ג' של מסכת סנהדרין, משנה א'. המשנה שבה לדון באופן פעולתם של בתי הדין, ונקודת המוצא היא מה שכבר למדנו בפרק הראשון: דיני ממונות בשלושה. נדרשים שלושה דיינים כדי לדון בסכסוך ממוני שבו שני בעלי הדין חלוקים מי חייב למי. כבר למדנו כי מדרבנן ניתן לקיים דין זה אף בשלושה הדיוטות שאינם סמוכים ואינם מומחים, ואף ביחיד מומחה; אך ההנחה במשנה זו היא שבנסיבות רגילות נדרש בית דין של שלושה.
כאשר קיים בית דין מוסמך שבידו הסמכות לכפות על בעלי הדין להתייצב, אין צורך בבחירת דיינים כלל: התובע פונה אל בית הדין המקומי היושב בעיר, או אל דיין שהוסמך לנהל בית דין - בין אם הסמכתו מסורא ובין אם מראש הגולה, מנהיג הגלות, ובכל מקום בעולם. די בכך שיאמר "ברצוני לתבוע את הנתבע", ובית הדין כופה על הצדדים להופיע לדין.
אלא שייתכן מצב שאין בו גורם מוסמך כזה, או שבעלי הדין מסכימים ביניהם להעמיד בית דין ארעי משלהם. כיצד ייבחרו שלושת הדיינים שירכיבו בית דין זה?
מחלוקת רבי מאיר וחכמים בבחירת הדיינים:
"זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררין להן עוד אחד - דברי רבי מאיר" - התובע בורר דיין אחד, הנתבע בורר דיין אחד, ושניהם יחד בוררים את הדיין השלישי. לדעת רבי מאיר, כאשר כל אחד מבעלי הדין שותף לבחירתם של שניים מתוך שלושת הדיינים, ירגיש כל צד שנעשה עמו משפט הוגן. תכלית הדין אינה רק משפט צדק לאמיתו, אלא גם שירגישו בעלי הדין מבחינה נפשית שקיבלו פסיקה הוגנת, ומתוך כך יקבלוה בשביעות רצון.
"וחכמים אומרים: שני הדיינים בוררין להן עוד אחד" - כל אחד מבעלי הדין בורר את הדיין שלו, אך הדיין השלישי נבחר על ידי שני הדיינים בינם לבין עצמם, ללא מעורבותם והסכמתם של בעלי הדין.
לכל הדעות מוסכם שכל הדיינים היושבים בדין צריכים להסכים לישיבה משותפת. אם דיין אחד אינו מסכים לשבת עם חברו - אין כופין אותו, וממילא לא יצא הדבר אל הפועל. ובוודאי, אם סבור אחד הדיינים שחברו אינו ראוי או שיצא עליו שם רע, לא יסכים להימנות עם אותו מותב. המחלוקת נסובה אפוא על היקף מעורבותם של בעלי הדין בלבד: לרבי מאיר שותף כל אחד מהם בבחירת שניים מתוך השלושה, ולחכמים בורר כל אחד אחד בלבד, והשלישי נבחר על ידי הדיינים עצמם.
האם רשאי בעל דין לפסול את דיינו של הצד שכנגד?
"זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה" - לדעת רבי מאיר רשאי כל אחד מבעלי הדין לפסול את הדיין שבירר חברו. עילת הפסילה היא טענת בעל הדין שהדיין שנבחר אינו כשיר לתפקידו. אם אותו דיין מוכר כבר בציבור כמומחה, מודה רבי מאיר שאין מקום להתנגדות; אך אם מעמדו פחות מכך, רשאי בעל הדין לטעון כי הדיין שנבחר אינו עומד ברמה הנדרשת ולדרוש שיבורר אחר תחתיו - וטענה זו מתקבלת ומחייבת.
"וחכמים אומרים: אימתי? בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים ומומחין - אינו יכול לפוסלן" - וכן ההלכה. אין בעל דין יכול לפסול את הדיין שבירר חברו אלא מכוח עילה אובייקטיבית: אם הדיין קרוב או פסול, כגון שהוא אחיו של בעל הדין או שהוא עבריין, בוודאי ניתן להתנגד. אך כאשר הדיינים כשרים מצד הדין, אין הטענה שהדיין אינו טוב דיו טענה לגיטימית. לפיכך למעשה, כל אחד מבעלי הדין בורר את דיינו, ושני הדיינים בוררים את השלישי.
האם בעל דין נאמן להעיד כנגד העדים המעידים נגדו?
לכאורה תמוהה עצם השאלה: בעל הדין הוא 'נוגע בדבר', בעל אינטרס אישי מובהק. הרי מדובר בעדות העומדת לחייבו בדין - כיצד ניתן לראותו כאדם אובייקטיבי ולהאמינו בטענתו שהעדים פסולים? כך אכן סוברים חכמים; אך רבי מאיר מעמיד תרחיש שבו הדבר אפשרי.
המחלוקת בחלקה האחרון של המשנה נסובה על מקרה מסוים: בעל דין המתכוון להביא שתי כתות של עדים. לדעת רבי מאיר, במקרה כזה עליו להודיע על כך לבית הדין מראש, ומשהודיע - מתחייב הוא להביא את שני הזוגות. חכמים חולקים על עצם היסוד הזה: אין חובה להודיע מראש על התכנון ואין הכרח להביא כמה כתות, ורשאי בעל הדין לשמור את קלפיו קרוב לחזהו ולא לגלות מראש כמה זוגות עדים בכוונתו להביא.
מכיוון שכך סובר רבי מאיר: ביחס לכת הראשונה הבאה להעיד נגד הנתבע, אין הנתבע נחשב נוגע בדבר במידה גמורה. אמנם נגיעה יש כאן, אך אין היא מוחלטת, שכן פסק הדין עשוי להינתן ממילא על סמך הכת השנייה, שידוע כי היא עתידה לבוא ולהציג את עדותה - שהרי לרבי מאיר הודיעו על כך לבית הדין מראש ומעתה חלה חובה להביאה. לפיכך, בתרחיש שבו מגיעות שתי כתות עדים, יכול הנתבע לשמש כאחד משני העדים הפוסלים את הכת הראשונה, ולומר יחד עם אדם נוסף שאותם עדים פסולים להעיד משום שהם עבריינים מוכרים.
וחכמים חולקים: הנתבע שכנגדו מעידים הוא נוגע בדבר ובעל עניין, ודעתו מוטה, ולפיכך אין הוא מתקבל כעד כנגד אותם עדים. עליו להביא שני עדים אחרים; בוודאי רשאי הוא להביא עדים שיעידו על פסלותם, אך צריכים הם להיות שניים זולת הנתבע עצמו.
ולשון המשנה: "זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה - דברי רבי מאיר" - בתרחיש שתואר, שבו ידוע כי שתי כתות עתידות לבוא, סובר רבי מאיר שכל אחד מבעלי הדין יכול לשמש כאחד משני העדים שמכוחם ייפסלו העדים המעידים נגדו. "וחכמים אומרים: אימתי? בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין" - אכן ניתן לברר שהעדים פסולים, אך רק כאשר באים שני עדים שאינם קשורים לדין ומעידים שאותם עדים קרובים או פסולים - קרובי משפחה, רשעים או עבריינים.
"אבל אם היו כשרים - אינו יכול לפוסלן" - כאשר העדים כשרים מצד הדין, שאינם קרובים ואינם רשעים, אין בעל הדין יכול לפוסלם, ואינו יכול לשמש כאחד משני העדים הפוסלים את המעידים נגדו. הכלל העולה: בעלי הדין עצמם אינם נאמנים לשמש עדים כנגד העדים, ונדרשים לכך אנשים מבחוץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד מרכיבים בית דין של שלושה כאשר אין בית דין מוסמך הכופה את הצדדים להתייצב: לרבי מאיר "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין להן עוד אחד", ולחכמים - וכן ההלכה - שני הדיינים הם הבוררים את השלישי. עוד למדנו שאין בעל דין יכול לפסול את דיינו של חברו אלא מכוח ראיה שהוא קרוב או פסול, וכן שאין בעל הדין נאמן לשמש עד כנגד העדים המעידים נגדו, זולת לדעת רבי מאיר ובתרחיש המיוחד של שתי כתות עדים.
בהמשך הפרק תרחיב המשנה בענייני קרובים ופסולים, ולכך נגיע בקרוב.