אנו פותחים את הפרק התשיעי של מסכת סנהדרין, משנה א'. הדיון בהוצאה להורג בידי בית הדין נמשך: כבר מנינו כי ארבע מיתות נמסרו לבית דין, והראשונה שבהן, שעליה הרחבנו את הדיבור, הייתה סקילה - ובה שמונה עשרה עבירות. כעת נעבור לשנייה שבהן, שריפה, ובה עשר עבירות שעונשן שריפה - יציקת מתכת מותכת לתוך גרונו של הנידון.
בתורה מפורשים שני מקרים בלבד:
בת כהן - בתו של כהן שנישאה וזינתה.
הבא על חמותו - אמה של אשתו.
דינה של בת כהן יוצא דופן: בדרך כלל, כאשר שני אנשים אסורים זה על זה ובאו זה על זה מדעתם ובהסכמתם, שניהם מקבלים את אותו העונש. אך בת כהן שזינתה - היא נידונית בשריפה, ואילו הבועל נידון בחנק.
מדינו של הבא על חמותו למדו חז"ל שמונה מקרים דומים נוספים, ובסך הכול תשעה איסורי עריות שעונשם שריפה, הנחלקים לשלוש קבוצות של שלוש - כפי שנראה בלשון המשנה.
"ואלו הן הנשרפין":
"הבא על אשה ובתה" - הדרך הנכונה להבין את המשנה היא שהבת היא אשתו הכשרה והחוקית, והאישה האסורה עליו היא אמה של אשתו, כלומר חמותו. הבא על חמותו, ואפילו אם אשתו כבר איננה בחיים, עונשו שריפה.
"ובת כהן שזינתה" - בת כהן שזינתה לאחר שנישאה, אף היא נידונית בשריפה. ויש לדייק בלשון המשנה: אין היא נוקטת "הבא על בת כהן", כדרכה בשאר איסורי עריות, אלא "בת כהן שזינתה" - משום שרק היא נידונית בשריפה, ולא הבועל.
ממשיכה המשנה: "יש בכלל אשה ובתה" - בכלל הנלמד מן המקרה העיקרי של אישה ובתה, שהוא חמותו, ישנם תשעה מקרים ובכללם המקרה עצמו, והם נחלקים לשלוש קבוצות של שלוש:
"בתה ובת בתה ובת בנה" - מדובר באדם שבא על אישה שאינה אשתו כדין, ונולדו ממנה צאצאים שהם קרובי דמו: בתה של אותה אישה, בת בתה ובת בנה - כלומר בתו או נכדותיו. שלושתן אסורות עליו.
"ובת אשתו ובת בתה ובת בנה" - בתה של אשתו, ויכול שתהיה בתו שלו מאשתו, ויכול שתהיה בת חורגת: אדם שנשא אישה ולה בת שאינה בתו הביולוגית. וכן נכדותיה של אשתו, בת בתה ובת בנה, שהן נכדותיו החורגות ואינן נכדותיו הביולוגיות.
"חמותו ואם חמותו ואם חמיו" - חמותו היא ה"אישה" שב"אישה ובתה", אמה של אשתו. ועמה נאסרו סבתותיה של אשתו: "אם חמותו" - אמה של חמותו, סבתה של אשתו מצד אמה; "אם חמיו" - אמו של חמיו, סבתה של אשתו מצד אביה.
הרי תשעה בסך הכול: שמונה הנלמדים מחמותו, וחמותו עצמה. ובצירוף בת כהן שזינתה - עשר עבירות שעונשן שריפה.
בגרסת המשניות שלפנינו ממשיכה המשנה מכאן ואילך באותה משנה עצמה, ואילו בתלמוד הבבלי פותחת כאן משנה חדשה.
"ואלו הן הנהרגין":
אלו הם המתחייבים במיתת סייף, שהיא עריפת הראש בחרב. אף שהמילה "נהרג" עשויה לשמש כביטוי כללי להמתה, בהקשר זה כוונתה לעריפת הראש דווקא. שניים הם הנהרגין:
הרוצח.
אנשי עיר הנידחת - תושבי עיר שהודחה לעבודה זרה.
מכאן גם החשבון הכולל: שמונה עשרה בסקילה ועשר בשריפה - הרי עשרים ושמונה; ועוד שניים בהרג - הרי שלושים; ולבסוף יתווספו שישה שעונשם חנק.
אנשי עיר הנידחת: כבר למדנו על המסית ועל המדיח, והמדיח הוא המדיח עיר שלמה לעבודה זרה; עיר הנידחת היא העיר שהודחה. כל תושב מתושביה שעבד עבודה זרה חייב מיתה, אלא שבשונה מעובד עבודה זרה רגיל שדינו סקילה, כפי שראינו לעיל, כאן, משום שעבד כחלק מעיר הנידחת, שרובה פנה לעבודה זרה, דינו הרג.
הרוצח: ההורג יהודי במזיד, בעשותו כל שביכולתו להמיתו, והלה אכן מת בפועל. בדינים אלו מרחיבה המשנה מכאן ואילך.
דיני הרוצח:
"רוצח שהכה את רעהו באבן ובברזל" - הכהו בסלע או בכלי מתכת, בין מכה בראש בצינור מתכת ובין דקירה בלב בפגיון. "וכבשו לתוך המים או לתוך האור" - ואפילו לא דחפו למים, אלא מצאו בתוכם וכבש את ראשו למטה עד שנחנק. בכל אלו הרג במו ידיו במישרין, בין במתכת, בעץ ובאבן, ובין בחניקה ובשריפה באש. "ומת - חייב": הרי הוא רוצח וחייב מיתה בהרג. וכמובן, בתנאי שהותרה תחילה - "אל תעשה זאת שמא תהרגנו" - ועשה זאת אף על פי כן.
"דחפו לתוך המים או לתוך האור, ויכול לעלות משם - פטור" - דחפו לבריכה, ובדרך הטבע היה הנדחף יכול לצאת ממנה, אלא שנתפסו שריריו ולא עלה בידו לעלות. כיוון שהמעשה שעשה אינו מעשה קטלני ולא היה אמור להמית, אף שבפועל כך אירע, הרי הוא פטור. אדם רע הוא, אך אינו רוצח, ולפיכך פטור ממיתת בית דין.
כיוצא בזה, העושה מעשה שגרם למיתה שלא במישרין אלא בעקיפין - פטור, אף שכאן הוא רוצח לאמיתו של דבר. אלא שהוא פטור מדיני אדם, מהוצאה להורג בידי בית דין.
"שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש" - שילח בו את הכלבים שיתקפוהו, ואפילו כלבים רצחניים העומדים לקורעו לגזרים, או שילח בו נחש. סופו של דבר שהכלבים הם שהמיתוהו, או שהנחש הוא שהמית, ולא הוא. לפיכך, אף שהוא רוצח, שהרי גרם למותו בכוונה וברצון, פטור הוא, משום שלא ביצע את ההריגה בעצמו.
מה הדין כאשר נטל את האפעה, הוא הנחש הארסי, ותקע את שיניו היישר בגופו של הנרצח?
הכול מודים שהטובל מחט ברעל ותוקעה באדם והלה מת - הרי זה רצח גמור, כמזריק לו רעל או כדוקרו בלבו. השאלה היא אפוא אם החדרת שיני הנחש דומה לתקיעת מחט מורעלת או חץ מורעל, או שמא דומה היא למשסה בו נחש, שהנחש הוא המבצע את ההריגה. ובעומק הדברים, הדבר תלוי בשאלה אם הארס מצוי כביכול בתוך השיניים ומוכן לפעולה, או שהנחש עצמו צריך להחליט לשחרר את ארסו.
רבי יהודה מחייב: אתה הרגתו, והרי זה כתוקע בו חץ מורעל - הרעל מוכן לפעולה, ואתה הוא המחדירו לגופו.
וחכמים פוטרין: אין הארס מונח בשיניים וממתין לזוב מאליו, אלא הנחש צריך לעשות את פעולתו ולהפריש את ארסו אל השיניים ומשם אל גוף האדם. נמצא שהמעשה נעשה בעקיפין, והמשסה פטור.
הרמב"ם פוסק כחכמים, ומבהיר כי בכל המקרים הללו - המשסה כלב או נחש - הרי הוא רוצח לכל דבר, אלא שהוא פטור מהוצאה להורג בידי בית דין למטה, ומן השמיים יבואו עמו חשבון.
"אמדוהו למיתה":
לסיום המשנה, ובבבלי זו משנה חדשה: "המכה את חברו בין באבן בין באגרוף" - הכה את חברו היהודי באבן או באגרוף, "ואמדוהו למיתה" - בית הדין באים לראותו במקום שהוא מוטל בו ואומדים כי מכת מוות הכהו, ואין הדבר אלא עניין של זמן עד שימות. נמצא שהמכה רוצח הוא, אלא שהמוכה עדיין לא מת; ולפיכך תופסים בית דין את המכה וכולאים אותו, וממתינים לראות מה יהיה בסופו.
"והיקל ממה שהיה, ולאחר מכן הכביד ומת - חייב" - מצבו של המוכה הוקל, והכול סבורים שהוא עתיד להחלים, ולאחר מכן חזר והחמיר עד שמת. הרי המכה חייב מיתה בהרג, שכן נתברר שמכתו מכת מוות הייתה, אלא שארכה לה השעה; והחלמתו הזמנית של המוכה אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי המיתה באה מחמת מכת המוות.
"רבי נחמיה אומר פטור" - לדעתו, אם הוקל מצבו ולאחר מכן חזר והורע, פטור המכה, שכן "רגליים לדבר" - יש יסוד לומר שלא המכה לבדה גרמה למיתה, ושמא נצטרף אליה זיהום או סיבה אחרת שאירעו לאחר מכן, ומצירוף שניהם בא המוות. ההלכה היא כתנא קמא.
מעניין שהרמב"ם, על יסוד הגרסה שבתלמוד הירושלמי, מפרש את "רגליים לדבר" על המקרה הקודם, וכך הוא פוסק: אם הכהו ואמדוהו למיתה, ואין הדבר אלא עניין של זמן, אף אם הוקל מצבו וחזר והוחמר - רגליים לדבר שהמכה המקורית היא שגרמה למיתה, ולפיכך המכה חייב.
ולהבהרת הדברים: במקרה שבו החלים המוכה לבסוף ולא מת, חייב המכה בתשלומי חבלה ככל החובל בחברו, והם חמישה:
נזק - הנזק הקבוע שנגרם לו.
צער - הכאב הפיזי שסבל.
בושת - הכאב הנפשי שסבל.
ריפוי - ההוצאות הרפואיות.
שבת - אבדן יכולתו לעבוד עד שהחלים.
וכיצד נקבע מתי נתרפא המוכה לחלוטין, באופן שאם יחלה שוב וימות יהיה המכה פטור? כותב הרמב"ם שהמדד הוא שיהיה מתהלך בשוק ככל אדם, כלומר שקם ממיטת חוליו ומתהלך כדרך הבריות. בשלב זה נחשב מרופא, ואם יחלה שוב וימות - הכול מודים שאין המכה נחשב לסיבה הבלעדית למותו, ולפיכך פטור הוא ממיתה בכל אופן.
לסיכום: בפרק זה מנינו את עשר העבירות שעונשן שריפה - תשעה איסורי עריות הנלמדים מדין חמותו, בשלוש קבוצות של שלוש, ובת כהן שזינתה, שהיא לבדה נשרפת ובועלה בחנק. לאחר מכן מנינו את שני הנהרגין בסייף: הרוצח ואנשי עיר הנידחת. ובדיני הרוצח למדנו את ההבחנה שבין הריגה במישרין, שדינה מיתה, לבין גרמא והריגה בעקיפין, שהעושה אותה רוצח הוא אך פטור מדיני אדם; את מחלוקת רבי יהודה וחכמים בהשיך בו את הנחש; ואת דין מי שאמדוהו למיתה, הוקל מצבו וחזר והוחמר עד שמת.
במשניות הבאות נוסיף ונרחיב בדיני הרוצח.