אנו פותחים כעת את הפרק הרביעי של מסכת סנהדרין, משנה א'. בסופו של הפרק הקודם עסקנו בסדרי הדין כפי שהם מתנהלים בדיני ממונות, בסכסוכים שבענייני כספים. משנתנו תעמוד על האופן שבו הליך זה דומה לדרך שבה מתנהלים דיני נפשות - משפט שבו עומד אדם לדין ועלול להיות מוצא להורג - ובמה הוא שונה ממנו.
הצד השווה - דרישה וחקירה:
פותחת המשנה: "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה" - בשני הסוגים מוטל על הדיינים לבדוק את העדים בקפידה. מקור הדבר בפסוק "משפט אחד יהיה לכם": הדרך שבה מתנהלים דיני נפשות ודיני ממונות רגילים חייבת להיות משפט אחד, מוסדרת במערכת כללים אחת וזהה. משום כך הם שווים בעניין זה.
לאמיתו של דבר ישנן שלוש קטגוריות של שאלות שדיין עשוי לשאול עד: בדיקה, דרישה וחקירה. מצד פירושן המילולי שלוש המילים הללו מילים נרדפות הן: 'בדיקה' - לבדוק שאין הדבר פגום או חשוד; 'דרישה' - להפוך בדבר ולחקור אותו; 'חקירה' - לנתח ניתוח הגיוני. אולם בהקשר משנתנו אין הפירוש המילולי רלוונטי, שכן מדובר בז'רגון משפטי המציין סוגי שאלות מוגדרים:
חקירה: אלו הן שבע החקירות המתוארות במשנה ובגמרא, ולאמיתו של דבר הן סובבות סביב שתי נקודות יסוד: הזמן והמקום שבהם ראה העד את המעשה. בירור זה הכרחי לצורך הזמה - כדי להוכיח שהעדים עדים זוממים יש להראות שלא היו במקום שהם טוענים שהיו בו, באותה שעה שהם טוענים שהיו בה. ואם אין הם משיבים כהלכה על שאלות החקירה, אין עדותם מתקבלת כלל, שהרי היא חייבת להיות ראויה לחקירה וראויה להזמה.
דרישה: שאלות הנוגעות לעובדות המקרה עצמו. אם העד מעיד שראובן הלווה לשמעון כסף - כמה כסף היה? ומתי אמר הלווה שיחזירו? אלו שאלות הנוגעות לפרטים הרלוונטיים לתביעה שלפנינו.
בדיקה: שאלות צדדיות שאין להן קשר ישיר לעובדות הנידונות, ואף על פי כן חשיבותן רבה: הן מבררות אם העדים אכן היו שם ואכן שמו לב, ומאמתות את העדות בהתאמה שבין שני העדים. בשעה שנמסרה ההלוואה - מה לבש הלווה? האם ישב או עמד? לגופו של דין אין נפקא מינה אם ישב או עמד, אך אם עד אחד אומר שעמד וחברו אומר שישב, או שאחד אומר שלבש חליפה לבנה וחברו אומר שחורה - הרי אם חליפה לבנה הייתה, ראוי היה לזכור זאת, ומי שאינו זוכר חשוד בעיני בית הדין.
מה בין דיני ממונות לדיני נפשות?
הרעיון היסודי העומד ביסוד ההבדלים, אף שרבים מהם נלמדים מפסוקים: בעוד שבדיני ממונות אנו מבקשים שתמוצה מידת הדין, בדיני נפשות אנו ממתנים את הדין ברחמים מרובים, ומשתדלים ככל יכולתנו למצוא דרך לזכות ולהציל את הנאשם מהוצאה להורג. ראוי לציין כי חלק ניכר מן הפרטים שנמנה כאן כבר נלמדו במשניות קודמות.
הרכב בית הדין:
"דיני ממונות בשלושה" - שלושה דיינים דנים בתיק ממוני רגיל, כנלמד משלוש הפעמים שנזכרה המילה "אלוקים" בפרשת משפטים. "ודיני נפשות בעשרים ושלושה" - בית הדין הדן דיני נפשות מורכב מעשרים ושלושה דיינים. את דרך הלימוד ביארנו במשנה האחרונה שבפרק הראשון: שתי 'עדות', בתוספת רוב של שניים, ובתוספת דיין אחד שלא יהיה בית הדין שקול. סך הכול - עשרים ושלושה.
פתיחת הדיון:
"דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה" - השאלות והדיונים הראשוניים שמעלים הדיינים עם פתיחת הדיון יכולים לבוא מתוך עמדה או רמז לכך שאנו עומדים לפסוק לזכות או לחובה, לחייב או לפטור. "ודיני נפשות פותחין לזכות" - כל דיון בדיני נפשות חייב להיפתח בבחינת האפשרות שהנאשם זכאי, ובהצהרה שבית הדין יעשה כמיטב יכולתו למצוא לו זכות ודרך לזכותו. לפיכך אומרים לו: אל תדאג, אם לא עשית זאת אין לך ממה לחשוש, האמת תצא לאור ואין לך שום סיבה לדאגה.
יסוד הדבר נלמד מפרשת סוטה, שבה מזהירים את האישה הנאשמת מפני חומרת ההשלכות אם תשתה את המים המרים בעודה אשמה; ואולם פותחים דווקא בכך שאם אינה אשמה, אם לא שכבה עם אותו איש ולא סטתה, אין לה לדאוג והיא תהיה נקייה מן המים המאררים. מכאן למדנו לפתוח בבשורות הטובות.
נראה שיש בכך לימוד חשוב לחיים. מורה בבית ספר, למשל, ראוי שיפתח את מבחניו בשאלות קלות, כדי שהנבחנים יחושו ביטחון שיעברו את המבחן בשלום. פתיחה בשאלה קשה מביאה ללחץ, לייאוש ולתחושה שאין סיכוי לעמוד במשימה. הוא הדין בדיון שבבית הדין: כשהנידון לחוץ ורואה שמבקשים להפילו, תחושתו קשה, ושוב אין הוא מסוגל לתפקד במיטבו ולהציג את טענותיו כראוי.
הרוב הנדרש להכרעה:
בדיני ממונות רגילים די ברוב פשוט: שניים כנגד אחד, רוב של אחד, ועל פיו נפסוק בין לזכות ובין לחובה - שיהיה עליו לשלם או שיהיה פטור. בדיני נפשות הדין שונה: רוב פשוט של אחד מספיק כדי לזכות ולפטור, כלומר שנים עשר האומרים זכאי כנגד אחד עשר האומרים חייב - ההולכים אחר הרוב ופוטרים. אך כדי לחייב אין די ברוב פשוט, אלא נדרשים שני דיינים המחייבים יותר מן המזכים, כפי שנלמד מן הפסוק "לא תהיה אחרי רבים לרעות" שהזכרנו בפרק הראשון.
ואם תשאלו: בבית דין של עשרים ושלושה, האפשרויות הן עשרה מול שלושה עשר, שהוא רוב של שלושה, או אחד עשר מול שנים עשר, שהוא רוב של אחד - כיצד אפוא נגיע לרוב של שניים? זו שאלה נכונה, ואכן בנסיבות רגילות אין הדבר מתרחש, וכדי לחייב נדרשים שלושה עשר מחייבים. ואולם קיימת אפשרות, כדברי הרמב"ם: אחד עשר אומרים חייב, אחד עשר אומרים זכאי, והעשרים ושלושה אומר איני יודע. במקרה זה מוסיפים לדיון שני דיינים, כפי שלמדנו, וכעת יושבים בבית הדין עשרים וחמישה. אם שני הדיינים הנוספים מחייבים, ואותו דיין עדיין אינו יודע, נמצאו שלושה עשר מחייבים כנגד אחד עשר מזכים - רוב של שניים, שעל פיו מוציאים להורג.
החזרת הדין לאחר פסק:
"דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה" - אם לאחר שפסק בית הדין, ואפילו לאחר שהכסף כבר הועבר, מתברר שהדיינים טעו, נניח שההלכה קובעת אחרת והם הבינו אותה שלא כראוי, קוראים לבעלי הדין לחזור ומתקנים את אשר עוות, בין לזכותו ובין לחובתו של אדם. רצוננו שייעשה צדק, ולפיכך אנו מתקנים את עצמנו. "דיני נפשות מחזירין לזכות" - אם לאחר שקבענו שהוא חייב נוכחנו שטעינו, מחזירים את הדיון והופכים את פסק הדין. "ואין מחזירין לחובה" - אך אם פסקנו שהוא זכאי ויצא מבית הדין, אף אם התברר לאחר מעשה שטעינו ובאמת היה ראוי לחייבו, אין קוראים לו לחזור. הוא ניצל מכוח אותו עניין טכני. אף דין זה נלמד מפסוק: "ונקי וצדיק אל תהרוג" - משזוכה, אין מחזירים אותו והורגים אותו, ואפילו לא לצורך דיון מחודש בתיק או בחינה מחודשת של הראיות.
מי רשאי ללמד זכות וחובה:
בדיני ממונות "הכל מלמדין זכות וחובה" - כל אחד רשאי להביע את דעתו ולהציע מדוע יש לפסוק זכאי או חייב. "הכל" כולל לא רק את הדיינים אלא אף את התלמידים היושבים שם, ודבר זה היה נפוץ ביותר: אף בתיק ממוני קל נהגו הדיינים לעתיד לשבת כתלמידים סביב הדיון וללמוד מן הדיינים עצמם, בבחינת דיינים בהתלמדות. עוד נראה בהמשך כי בדיני נפשות היה זה מצב רגיל שישבו שם שורות של תלמידים, עשרות במספר, כדי ללמוד ולצפות. בתיק ממוני רשאים כל התלמידים הללו להביע דעה, להעלות טענות ולהשתתף בדיון - חלק מתהליך הלימוד וחלק מתהליך עשיית המשפט - ודעותיהם נלקחות בחשבון, בין לזכות ובין לחובה.
בדיני נפשות, לעומת זאת, "הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה" - אכן כל אחד רשאי להעלות טעם לזכותו של הנאשם, אך בהצעות מדוע יש למצוא אותו אשם, אין למי שאינו דיין כל רשות לפתוח את פיו ולהציע דברים. שוב, אנו מטים את הכף: רצוננו בצדק, אך אנו מטים את הכף במנה גדושה של רחמים וחמלה, כדי לנסות ולחלץ את הנאשם, ואיננו מחפשים כל דרך למצוא אותו אשם.
חזרת הדיין מדעתו:
בדיני ממונות "המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה" - דיין שטען לחיוב רשאי לשנות את דעתו ולומר שלמסקנתו יש לפוטרו מלשלם או להעניק לו את הכסף, הכול לפי העניין, וכן להפך: יכול היה לטעון לזכות ולחזור בו לחובה.
בדיני נפשות "המלמד חובה מלמד זכות" - דיין שצידד בחיובו של הנאשם ובהוצאתו להורג רשאי לחזור בו ולומר שלאחר שבחן ראיה, סברה או תקדים הגיע למסקנה הפוכה, ולהציע את הטעם לזכותו. אך "המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה" - משצידד דיין לזכותו של נאשם בדיני נפשות, אין הוא רשאי להחליף צדדים ולטעון כעת לפסק דין של חובה. מתי בדיוק חוצה הדיין את הקו ונחשב מלמד זכות שאינו יכול עוד לשנות את עמדתו, אין הדבר ברור לי כל צורכו, אך העיקרון הוא שמשלימד זכות אין הוא חוזר בו. גם כאן אנו מטים את הכף לטובת פסק דין מזכה.
ראוי להבהיר נקודה חשובה: כאשר מגיעים בפועל לשלב שבו מצביעים הדיינים באופן רשמי לחובה או לזכות, חייב כל דיין להצביע לפי מצפונו ולפי מה שנראה לו אמת; ואם סבר מלכתחילה שהנאשם זכאי ושינה את דעתו, בוודאי רשאי הוא להצביע לחובה. הגבלת משנתנו אמורה בלימוד הזכות בלבד - שהדיין שלימד עליו זכות אינו יכול כעת ללמד עליו חובה.
זמן הדיון וגמר הדין:
"דיני ממונות דנין ביום ולא בלילה" - הדיונים בבית הדין מתקיימים בשעות היום, אלא שבדיני ממונות, אם תם הזמן, ניתן למסור את פסק הדין אף בלילה לאחר רדת החשכה. "דיני נפשות דנין ביום" - וכאן אף מסיימים את המשפט במהלך היום.
יתרה מזו: "דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה" - את מסירת פסק הדין בתיק ממוני (לא את איסוף הנתונים) ניתן לעשות אף לאחר רדת החשכה, בין אם פוסקים שהוא חייב ובין אם פוסקים שאינו חייב. "ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה" - גמר הדין נעשה ביום בלבד, ובאותו יום שבו מתקיים המשפט - אך זאת רק כאשר עומדים לזכותו. אם עומדים לחייבו, אין מוסרים את פסק הדין עד ליום המחרת, מתוך תקווה שהדיינים המחייבים יהרהרו בתיק במשך הלילה, ואולי ימצאו טעם לזכותו ויפסקו שהוא זכאי. לפיכך נותנים להם לילה אחד לחשוב על כך.
אפשר היה לחשוב שיש בכך קושי, כפי שנראה בהמשך, שהרי יש להוציא את פסק הדין לפועל באופן מיידי ואין נותנים לדבר להיגרר משנמצא אדם חייב, משום עינוי הדין - עינוי ממש לאותו אדם, ואילו אנו מבקשים לקיים "ואהבת לרעך כמוך", ואין אדם רוצה לסבול ללא סיבה מוצדקת. אך מובן מאליו שכאשר יש לאדם תקווה לצאת זכאי, אין זה נחשב סבל, ולפיכך דחיית הפסק למחרת לגיטימית לחלוטין, וכך אכן נוהגים.
הערת אגב חשובה: נחלקו הראשונים בדין תורה של דיני ממונות שהתקיים בלילה. הרמב"ם סובר שהדין כשר בדיעבד ומחייב, ואילו אחרים סוברים שהדין חייב להיעשות ביום, ואין הוא תקף אפילו בדיעבד.
לפיכך אין דנין בערב שבת ובערב יום טוב:
וכאן מסיימת המשנה: "לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב" - הואיל ועלינו להמתין ליום המחרת כדי לפסוק דין חובה, אין מקיימים דיני נפשות ביום שישי או בערב יום טוב. הטעם: אין אפשרות לחייבו היום, ועלינו להמתין למחר - ומחר שבת או יום טוב, ואין מוציאים אנשים להורג בשבת וביום טוב. נמצא שהדבר יידחה ליום שלאחר מכן, וזוהי דחייה ארוכה מדי: חוששים שמא ישכחו הדיינים את טענותיהם, וחוששים לסבלו של הנאשם ולעינוי הדין שבהמתנה. לפיכך דנים בדיני נפשות רק באופן שהיום שלמחרת יהיה יום שבו ניתן להוציא את האדם להורג אם יימצא חייב.