אנו פותחים כעת בפרק האחד עשר והאחרון של מסכת סנהדרין, המופיע בתלמוד הבבלי כפרק העשירי. מנינו ארבע דרכים שבהן בית דין מבצעים את עונש המוות, ועל שלוש מהן הרחבנו באריכות. הדרך הרביעית היא נושא הפרק שלפנינו: מיתת חנק. מיתה זו מתבצעת בידי שני העדים שהעידו והביאו להרשעתו של הנידון, והם מושכים סודר משני צדדיו סביב צווארו ומחזיקים בו עד שתצא נשמתו.
שלושים ושש עבירות שבתורה יש בהן אפשרות של עונש מיתה, ושש מהן חייבים עליהן חנק - והן נושאי הפרק שלפנינו. ראוי לציין כי החנק הוא מיתת ברירת המחדל: בכל מקום שאין הכתוב מפרט את אופן ההמתה, ואין דרשה המבארת כיצד תיעשה, אלא נאמר בלשון סתמית "מות יומת" וכיוצא בזה - אופן המיתה הוא חנק.
משנה א' כוללת שלושה עניינים: מניין העבירות שעונשן חנק, ולאחריו דיון בשתי העבירות הראשונות שבהן, ואילו שאר העבירות יידונו בהמשך הפרק.
"אלו הן הנחנקין":
ששת המקרים הבאים עשויים להתחייב חנק, בהתקיים כל התנאים - עדים, התראה וכיוצא בהם. כאן נביא את פירוש הדברים בקצרה בלבד, ופרטי הדינים יתבארו במלואם במהלך הפרק:
"המכה אביו ואמו" - המכה את אביו או את אמו, ובלבד שהוציא דם, כמבואר בפרטי הדינים.
"והגונב נפש מישראל" - החוטף יהודי.
"וזקן ממרא על פי בית דין" - זקן הפוסק הלכה בניגוד לסנהדרין, לאחר שבירר את העניין לפניהם.
"ונביא השקר" - המתנבא בשם השם, אך עושה זאת בשקר.
"והמתנבא בשם עבודה זרה" - האומר שמקור החוויה הנבואית שלו והמסר שהוא מוסר אינם מאת השם, אלא מאלוהות אחרת.
"והבא על אשת איש" - נואף רגיל: אישה נשואה ואדם שאינו בעלה הבא עליה, והעונש האפשרי הוא חנק לשניהם.
עוד מוסיפה המשנה כבדרך אגב כי "זוממי בת כהן ובועלה" אף הם בחנק. בקצרה: בת כהן שהיא אשת איש שזינתה - עונשה שריפה ולא חנק, ואילו עונש בועלה הוא חנק, והמקור לכך יידון בהמשך ופרטי הדין יתבארו במשנה האחרונה של הפרק. הנקודה כאן היא שכאשר הוזמו העדים והתברר ששיקרו, אף שעונשה היה אמור להיות שריפה ועונשו חנק, עונשם של העדים הזוממים (בהתקיים שאר התנאים) הוא חנק. אין המשנה מונה מקרה זה כאחד מששת המקרים, שכן עדים זוממים נענשים מדין "כאשר זמם לעשות לאחיו".
המכה אביו ואמו:
וי"ו החיבור שבלשון "אביו ואמו" משמעה כאן 'או' - המכה את אביו או את אמו, והכתוב מפורש בדבר שדינו מיתה.
המשנה מלמדת שאין חיוב מיתה אלא אם כן עשה הבן חבורה. משמעות 'חבורה' בכל התורה כולה, וכן כתב רש"י בחומש, היא שטף דם - הצטברות דם מתחת לעור כתוצאה מקריעת כלי דם, ולא בהכרח דימום אל מחוץ לגוף. דיון ארוך ומתמשך יש באחרונים אם נדרש כאן דימום החוצה או שדי בשטף דם פנימי, ובפשטות חבורה כאן כחבורה שבכל מקום, אף שיש אומרים שנדרש דימום ממש לחיוב מיתה.
הכה הבן את הורהו ועשה חבורה - עונשו האפשרי מיתת חנק, ותו לא. הכה ולא עשה חבורה - עבר על הלאו הכללי של הכאת יהודי, האסורה כלפי כל אדם מישראל, ואם נגרם נזק משלם להוריו את חמשת התשלומים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, כמתחייב.
המשנה מציגה חומרה נוספת שבמקלל על פני המכה. כפי שראינו, המקלל את הוריו נענש בסקילה, עונש חמור בהרבה מן החנק, ונוסף על כך: "זה חומר במקלל מבמכה, שמקלל לאחר מיתה חייב" - המקלל את הוריו לאחר מיתתם עשוי להתחייב סקילה, ואילו המכה לאחר מיתה פטור: אף שמעשהו נורא, אין הוא חייב מיתה. מקור הדין בכתוב: "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת", והכתוב חוזר ומוסיף "אביו ואמו קילל" - וכפילות זו מלמדת שהחיוב קיים אף לאחר מיתת ההורה.
הגונב נפש מישראל:
החלק השלישי של המשנה, המופיע בבבלי כמשנה השלישית, עוסק בעבירה השנייה שבמניין - חטיפה. "הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו" - אין החוטף מתחייב מיתה עד שיכניס את הנחטף לרשותו, לשטחו או לנכסו.
ההבנה הפשוטה היא שדין זה שונה משאר סוגי הגניבה: הגונב פרה ומושכה בסמטה - הרי זה מעשה קניין, והפרה נקנית לו אף שאין הסמטה רשות פרטית. ואילו בגניבת נפש אין די במעשה קניין בסמטה, אלא נדרשת רשותו הפרטית ממש, כביתו או כחצרו. יש החולקים וסוברים שדינו ככל דבר אחר, אך נראה שהרמב"ם מבין שהדבר תלוי ברשותו הפרטית של האדם בלבד.
שני פסוקים נפרדים בחומש עוסקים בחטיפה, האחד בספר שמות והאחד בספר דברים. הפסוק שבספר דברים מוזכר במקצתו במשנתנו: "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמר בו ומכרו". המילה "ימצא" היא מקור הדרשה שנראה להלן; "והתעמר בו" - שהעבידו וניצלו לשירות כלשהו; "ומכרו" - שמכרו לאחר.
נמצא שארבעה תנאים צריכים להתקיים כדי להתחייב במיתה זו להלכה, ורק בהתקיים ארבעתם יש עונש מוות:
הנחטף חייב להיות יהודי.
החוטף הכניסו לרשותו, אל תוך רשות היחיד שלו.
ניצל את הנחטף והשתמש בו.
מכר את הנחטף לאדם אחר.
ההבנה הפשוטה היא ששני הדברים - "והתעמר בו" ו"ומכרו" - צריכים להתקיים כאחד, שהוי"ו שב"ומכרו" משמעה 'וגם', וכן ההלכה. ראוי לציין כי הגאונים, רב סעדיה גאון ורב האי גאון, למדו שהוי"ו כמו 'או': או שהעבידו וניצלו לשירות כלשהו, או שמכרו - ודי בכך לחיוב מיתה.
במאמר מוסגר: איסור הגניבה שבעשרת הדיברות מתייחס לחטיפת נפש ולא לגניבת חפצים, למען הדיוק.
"רבי יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר 'והתעמר בו ומכרו'" - לדעת רבי יהודה אין די בהכנסה לרשות הפרטית, אלא נדרש גם שימוש בנחטף. ולהלכה, הן לדעת חכמים והן לדעת רבי יהודה, נדרש שימוש כלשהו, שהרי הכתוב אומר "והתעמר". ההבדל ביניהם: לדעת תנא קמא כל ניצול או שימוש מספיקים, ואילו רבי יהודה סובר שהשימוש חייב לעמוד במידה מינימלית של שווה פרוטה. אך אם נשען עליו לרגע או ביקש ממנו להחזיק את עטו לרגע - אין בכך די.
"הגונב את בנו" - החוטף את בנו שלו. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, שאין הבדל בין בנו לבין מי שאינו בנו, וחכמים פוטרין. טעמם, שנאמר "ונמצא בידו" - שיימצא תחת ידו, ובא הכתוב למעט את מי שכבר מצוי אצלו דרך קבע, כגון בנו, אחיו ואפילו תלמידו השוהה עמו דרך קבע, כמנהל פנימייה שתלמידיו נמצאים עמו. על חטיפת ילד כזה אין חיוב מיתה.
"גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין":
מדובר בעבד שלא נולד יהודי ונעשה עבדו של יהודי, ומעמדו כ'כמעט יהודי' המחויב במצוות כאישה. היו לו שני בעלים, ואחד מהם שחררו: הרי הוא חצי בן חורין, ומעמדו כיהודי שלם, שכן כבר נתחייב במצוות - דרך עקיפה של מעין גרות. אך הבעלים השני לא שחררו, ונמצא חציו משועבד וחציו יהודי גמור. החוטף אדם כזה, האם נחשב הוא יהודי שחייבים עליו מיתה?
רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין וסוברים שצריך ישראל גמור. יסוד המחלוקת טכני, ותלוי בדרשת המילה "מאחיו" שבכתוב "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל": האם מילה זו פנויה לדרשה ובאה למעט את העבד, או שמא עבד בכלל "אחיו" הוא. ניתן לומר שאין אחווה עם עבדים, וניתן לומר שהם קרויים אחיך, שהרי הם מחויבים במצוות כאישה. על יסוד זה נחלקו אם יש בידינו שני מיעוטים או שלושה, ומכאן נגזרת ההשלכה אם באים לרבות או למעט. השורה התחתונה: ההלכה כדברי חכמים, שאין בידינו אלא שני מיעוטים, ולפיכך מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו עומד בקריטריונים, והחוטפו אינו חייב מיתה.
לסיכום: בפרק זה אנו עוסקים במיתת חנק, שהיא מיתת ברירת המחדל בכל מקום שלא פירש הכתוב את אופן ההמתה. מנינו את ששת הנחנקין, ולמדנו את שניים הראשונים שבהם: המכה אביו ואמו - שאינו חייב אלא אם עשה חבורה, ושהמקלל חמור ממנו בכך שחייב אף לאחר מיתת ההורים; והגונב נפש מישראל - שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, ישתמש בו וימכרנו.
בהמשך הפרק נעסוק בשאר העבירות שעונשן חנק: זקן ממרא, נביא השקר, המתנבא בשם עבודה זרה והבא על אשת איש.