אנו פותחים כעת בפרק השני של מסכת סנהדרין, שעניינו המרכזי הוא ההלכות המיוחדות החלות על מלך ישראל - הן בענייני דין ומשפט והן בכל הנוגע לכבודו. אלא שהמשנה הראשונה עוסקת בדמות מרכזית נוספת בחברה היהודית הראויה לכבוד: הכהן הגדול. הלימוד נערך כהשוואה בין ההלכות החלות על הכהן הגדול לבין אלו החלות על המלך. בקצרה: ברוב המקרים דינו של הכהן הגדול כדין כל יהודי, אך ישנם מספר הבדלים הנובעים מכבודו.
"כהן גדול דן ודנין אותו":
הכהן הגדול כשר לשמש כדיין ולשבת בבית דין, ואין חוששים שמא יבטלו הדיינים את דעתם מפניו מחמת מעלתו, יסכימו עמו ולא יביעו את דעתם. "ודנין אותו" - אף הוא עצמו עומד לדין בבית דין רגיל, וכפי שנתבאר בפרק הקודם, אם עשה שלא כשורה הוא נשפט בבתי הדין הרגילים. היוצא מן הכלל היחיד הוא דיני נפשות, שבהם עומד הכהן הגדול לדין בפני סנהדרין גדולה של שבעים ואחד.
יש שלמדו כי החידוש בדברים - שאם לא כן אין כאן חידוש של ממש - נוגע למצוות גלות. ההורג בשוגג נשלח לאחת מערי המקלט ונשאר שם עד מות הכהן הגדול. כאשר הכהן הגדול עצמו הוא ההורג, נמצא שלעולם לא ייצא מעיר המקלט אלא ישהה בה עד יום מותו, ולפיכך היה מקום לומר שדין זה אינו חל עליו. באה המשנה ומלמדת שאף דין זה חל עליו, ואף ישנה משנה מפורשת בעניין. לחלופין, החידוש נאמר כאן לשם הניגוד לדין המלך, שאינו דן בנסיבות מסוימות, כפי שנראה במשנה הבאה.
"מעיד ומעידין אותו":
הכהן הגדול כשר להעיד ולשמש כעד, וכן עדים יכולים להעיד נגדו. ואולם אין להבין זאת כפשוטו: בדרך כלל לא היה הכהן הגדול מעיד בבית דין, ומקור הדבר בהלכות השבת אבידה. התורה פוטרת אדם מלהתעסק בהשבת אבידה כאשר אין הדבר לפי כבודו - למשל זקן או אדם הראוי לכבוד, שאין זה מכבודו להתעסק בהשבתה. וכיוון שכל מניעת הפסד מחברו או השבת דבר שאבד לו נכללת במצוות השבת אבידה, הוא הדין בדין תורה, כאשר אדם זקוק לעד שיעיד לטובתו כדי לגבות את הלוואתו וכיוצא בזה. נמצא שבנסיבות רגילות פטור הכהן הגדול מלשמש כעד.
עם זאת, ישנם מצבים שבהם הוא אכן מעיד: כגון כאשר מלך מעורב בעניין וזקוק לעדותו של הכהן הגדול, והוא מעיד בפני סנהדרין גדולה וכדומה. "מעידין אותו" נאמר במובן הכללי - ניתן להעיד נגדו, ואין בכך בעיה. אף כאן החידוש הוא בעיקר בניגוד לדין המלך, כפי שנראה במשנה הבאה.
חליצה וייבום:
מצוות ייבום ומצוות חליצה הן שתי מצוות נפרדות ההולכות יד ביד: אדם שנפטר ולא היו לו צאצאים חיים בשעת מותו, אחיו נדרש לשאת את אלמנתו בייבום, או לחלופין לשחררה מן הזיקה הקושרת אותה אליו באמצעות חליצה. הליך החליצה כולל שלושה שלבים:
האלמנה חולצת את נעלו של האח שאינו נושא אותה.
היא יורקת על הקרקע בפניו.
היא אומרת: "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".
מאחר שאין זה אירוע מכובד, שהרי יורקים בפניו של אדם, היה מקום לחשוב שהכהן הגדול פטור מלהשתתף בו, כפי שנראה להלן לגבי המלך. אך המשנה קובעת שלוש הלכות:
"חולץ" - הכהן הגדול חולץ ומשתתף בהליך, חולצים את נעלו ויורקים בפניו, שכן זו המצווה והוא מחויב בה.
"וחולצין לאשתו" - אם מת הכהן הגדול, אחיו חולץ לאלמנתו ומשחררה מן הזיקה.
"ומייבמין את אשתו" - אחיו של הכהן הגדול רשאי אף לשאת את אלמנתו בייבום.
מה שאינו מותר הוא "אבל הוא אינו מייבם" - הכהן הגדול עצמו אינו מייבם את יבמתו, "מפני שהוא אסור באלמנה". התורה אוסרת על הכהן הגדול לא רק גרושה, שהיא אסורה על כל כהן, אלא אף אלמנה, שכהן הדיוט מותר בה. ובייבום הרי הוא נושא אלמנה - אלמנת אחיו - ולפיכך הדבר נאסר, ומכיוון שהתורה אסרה זאת אין הוא יכול לקיים את מצוות הייבום.
למעשה ישנה סיבה נוספת לכך: על הכהן הגדול מוטלת מצוות עשה לשאת בתולה. שני הטעמים יחד סותמים את הגולל על אפשרות הייבום. ראוי לציין פרט טכני מן התורה: אילו הייתה היבמה עדיין בתולה ובשלב הקידושין בלבד, היינו עומדים בפני מצוות עשה של ייבום מול לא תעשה של נשיאת אלמנה, ומצוות עשה דוחה לא תעשה, כך שמדאורייתא היה יכול לייבמה. אלא שהייבום הוא מעשה חד פעמי, ולאחריו לא יהיה מותר לו להישאר נשוי לה. לפיכך קבעו חכמים מדרבנן שאף בתרחיש חריג זה אין הכהן הגדול מייבם.
דיני אבלות בכהן גדול:
הכהן הגדול, ככל הכהנים, אסור להיטמא בטומאת מת. ההבדל הוא שלכהן הדיוט ישנו חריג: שבעת קרוביו - האם, האב, האח, האחות (ודווקא כשאינה נשואה), הבן, הבת והאישה - אם מת אחד מהם, הוא משתתף בהלוויה ונטמא להם. כהן גדול, לעומת זאת, אינו נטמא אפילו לאמו.
ומה דינו אם מת לו אחד מקרוביו? "מת לו מת - אינו יוצא אחר המיטה". אין הוא רשאי אף ללכת מאחורי המיטה שעליה נושאים את המת, מחשש שמא יהיה נסער ויתקרב יתר על המידה. יש לזכור שקיים אף עניין של אוהל, שהייה תחת אותה קורת גג, וסופו שייטמא באיסור. לפיכך עליו לשמור מרחק אף מן המיטה עצמה, ואינו יכול להשתתף כדרכם של בני אדם במסע ההלוויה. הגבלה זו נאמרה דווקא באחד משבעת קרוביו: לגבי אחרים, כגון חבר או שכן, ודאי שאינו נטמא להם, אך הוא רשאי להשתתף בהלוויתם מרחוק, שכן אין חשש שיעשה מעשה פזיז מתוך חוסר יישוב הדעת, מאחר שאינם קרוביו.
וכיצד הדבר נעשה? המשנה אומרת: "הן נכנסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה". אין הכהן הגדול והמלווים נמצאים באותו רחוב בעת ובעונה אחת: כשהם פונים בפינה, הוא נכנס לרחוב. נמצא שהוא עומד מאחורי מסע ההלוויה במרחק של פנייה אחת מהם תמיד, ובוודאי אינו מתקרב עד כדי היטמאות, ואף אינו נמצא עמם באוהל אחד.
"ויוצא עמהן עד פתח העיר" - לדעת רבי מאיר הוא מלווה את מסע ההלוויה עד שער העיר בלבד, שממנו ממשיכים הלאה אל הקבורה, שהרי בית הקברות נמצא מחוץ לעיר. בטעם הדבר נאמרו שתי דרכים:
לדעת הברטנורא, מנקודה זו ואילך אין עוד סמטאות, ואי אפשר לקיים את אותה הליכה במרחק פנייה אחת מאחורי המסע.
יש הלומדים, ונראה שהרמב"ם בכללם, שקיים איסור מן התורה על הכהן הגדול לצאת מירושלים, ולפי גישה זו העצירה בגבול העיר נובעת מאיסור דאורייתא ולא מן הסברה שכלו הסמטאות.
"רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש" - לדעת רבי יהודה אין הכהן הגדול משתתף כלל במסע ההלוויה של קרוביו (ושוב, באחרים הוא משתתף), שנאמר "ומן המקדש לא יצא". הגמרא מבארת שאין ללמוד זאת כפשוטו, שהרי הכהן הגדול אינו מתגורר בבית המקדש אלא בביתו, ומשם הוא בא לעבוד במקדש. הכוונה היא שהתורה מורה שלא ישתתף בהלוויה, אלא יישאר בביתו או בבית המקדש, וכך הדין.
ניחום אבלים:
נעבור כעת למה שנעשה לאחר ההלוויה, ותחילה בדיני אבלות בכלל, לאו דווקא בכהן גדול. כיום נהוג שהמנחמים מסתדרים בשתי שורות והאבלים עוברים ביניהן ומקבלים תנחומים, באמירת "המקום ינחם אתכם" וכיוצא בזה - האבלים הולכים והמנחמים עומדים במקומם. בזמן המשנה היה הסדר הפוך: האבלים עמדו במקומם והמנחמים עברו על פניהם, וזוהי התמונה שהמשנה מתארת.
האבלים עומדים במקומם וההמון עובר על פניהם לנחמם, והכהן הגדול מבקש להשתתף. הבעיה היא שאין זה מכבודו של תלמיד חכם, ובוודאי לא של כהן גדול, להתערבב בהמון ולהיבלע בתוכו; עליו להיות ניכר. אם נצייר שורה של אבלים בצד שמאל, ולימינם עוברת קבוצת המנחמים, הרי שהכהן הגדול אינו הולך באותה שורה עם כולם אלא ימינה יותר, כדי שיהיה נבדל וניכר.
אלא שאם יעשה כן, לא זו בלבד שייבדל מן ההמון, אלא שייראה כמנודה המתבודד לעצמו, ואף אין זה מכובד שילך לבדו. לפיכך הולך לימינו אדם נוסף - הסגן, הממלא את מקומו של הכהן הגדול (וכזכור, ביום הכיפורים, אם נטמא הכהן הגדול, הסגן מחליפו). נמצא שהסגן לימינו והעם משמאלו: אין הוא הולך לבדו, ואף אינו מעורב בהמון.
ולשון המשנה: "וכשהוא מנחם אחרים - דרך כל העם עוברין בזה אחר זה" - כל שאר האנשים עוברים בטור, זה אחר זה, על פני האבלים העומדים במקומם. "והממונה ממצעו בינו לבין העם" - הממונה, הוא סגן הכהן הגדול, ממקם את הכהן הגדול באמצע: הסגן מימינו והעם משמאלו, וכך הוא הולך כמתואר.
ומה הדין כאשר הכהן הגדול הוא המקבל תנחומים, שאיבד את קרובו ובאים לנחמו? אומרת המשנה: "וכשהוא מתנחם מאחרים - כל העם אומרים לו: אנו כפרתך", ברכה מיוחדת שאינה מן הנוסח הרגיל, "והוא אומר להן: תתברכו מן השמים".
סעודת הבראה:
החלק האחרון של המשנה עוסק בסעודת הבראה. דין הוא שהחוזר מקבורת מתו, סעודתו הראשונה אינה משלו אלא משל חבריו וקרוביו, וזוהי סעודת הבראה (מלשון "ברה", אכילה מועטת). הם באים לשבת עמו לסעודה זו לאחר הקבורה. כאן מתעורר מתח: מצד אחד יש לכבד את הכהן הגדול, ומצד שני האבל אמור לשבת נמוך, סמוך לקרקע, ובדרך כלל היה אבל יושב על הארץ. הישיבה על הארץ לא הייתה עניין גדול בימי המשנה, אך אין זה ראוי שהכהן הגדול יישב על הארץ יחד עמם. המנחמים מבקשים ליטול חלק באבלו ולשבת אף הם על הארץ, אך אין הוא צריך להיות באותה דרגה עמם, שהרי כהן גדול הוא.
בעיה נוספת: אין לשבת על המיטה. אבל חייב בכפיית המיטה, דהיינו להפוך את המיטה שעליה נהוג לשבת. דין זה חל אף על הכהן הגדול, אך אין זה מכובד שיישב על מיטה כפויה. הפתרון: מושיבים אותו על ספסל נמוך, בתוך שלושה טפחים מן הקרקע, שהרי זה כיושב על גבי הקרקע, ומאידך אין צורך לכפותו שכן אין הוא מיטה, ולפיכך פטור הוא מכפיית המיטה. וכך יושב הכהן הגדול על הספסל הנמוך, ושאר המנחמים יושבים על גבי הקרקע עצמה: הם משתתפים בצערו, ובד בבד חולקים לו כבוד ואינם יושבים למעלה ממנו.
וכלשון המשנה: "וכשמברין אותו" - כשמגישים לו את סעודת ההבראה לאחר פטירת קרובו, "כל העם מסובין על הארץ" - העם יושב על הקרקע ממש, "והוא מיסב על הספסל" - והכהן הגדול יושב על הספסל הנמוך, כמתואר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהכהן הגדול דן ונידון, מעיד ומעידים אותו (אף שבנסיבות רגילות פטור מלהעיד מטעם כבודו); חולץ, וחולצים ומייבמים את אשתו, אך אינו מייבם מפני שהוא אסור באלמנה ומצווה בבתולה. כמו כן עמדנו על דיני אבלותו: איסור הטומאה אף לקרוביו, אופן הליכתו אחר המיטה במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, סדר ניחום האבלים כשהוא מנחם וכשהוא מתנחם, וישיבתו על הספסל בסעודת ההבראה.
במשנה הבאה נעסוק בדיני המלך, ונעמוד על ההשוואה בין ההלכות החלות עליו לבין אלו שנתבארו כאן בכהן הגדול.