אנו פותחים כעת בפרק השמיני של מסכת סנהדרין. חמש המשניות הראשונות שבפרק עוסקות כולן בנושא אחד: בן סורר ומורה. 'סורר' - מלשון לסור מן הדרך, היינו הסוטה מן הדרך; 'מורה' - מלשון 'זקן ממרא', לשון מרידה ומרד. מכאן שהמושג מתפרש כבן הסוטה מן הדרך ומורד.
להקשר הדברים: בפרק השביעי, משנה ד', נמנו שמונה עשרה עבירות שחייבים עליהן סקילה, והמשנה המשיכה ופירטה את דיניהן של רובן. הנושא היחיד שנותר לבאר הוא האחרון שברשימה - בן סורר ומורה - והוא נשמר לפרק השמיני שלפנינו.
זוהי, ככל הנראה, אחת הפרשיות הקשות ביותר להבנה בתורה: מה עשה נער זה עד שנידון לסקילה? יש להקדים ולציין כי הגמרא מביאה ברייתא השוללת זאת וסוברת שמעשה כזה מעולם לא אירע ולא היה יכול לאירע, ולא נכתבה הפרשה אלא כדי ללמדנו עקרונות ולא למעשה בפועל. אף על פי כן, נעמוד על הדברים כפשוטם ונלמד את ההלכות לעיונן: כיצד עשוי נער להגיע למצב כזה ולעונש כזה.
מהלך הדברים בתמונה כללית:
פעם ראשונה: נער שמיד לאחר בר המצווה שלו, בתוך שלושת החודשים הראשונים, גונב כסף מאביו, קונה בו בשר ויין, וזולל וסובא אותם במסתור הרחק מהוריו. ההורים מגלים זאת ומתרים בו התראה רשמית, בפני שני עדים, שלא ישוב על מעשהו.
פעם שנייה: הנער חוזר על מעשהו, גונב מהם כסף נוסף, קונה בשר ויין וזולל אותם. ההורים באים לבית הדין ומעידים שזו הפעם השנייה ושהוא זולל וסובא ומתנהג בפראות, ובית הדין מלקה אותו מלקות מן התורה במלואן - אמצעי חמור ביותר - ומזהירו שלא ישוב לכך עוד.
פעם שלישית: הנער כבר מורגל לחלוטין, אין לו שליטה עצמית והוא בעל תאווה מופלג. הוא הולך בשלישית, גונב מכספי הוריו, קונה בשר ויין, מתחבא במקום אחר הרחק מן הבית וגומע את הכול. בשלב זה נתונה להורים הזכות, אם יבחרו בכך, להביאו לדין בפני בית דין של עשרים ושלושה ולדונו כבן סורר ומורה, ולאחר שעשה זאת בפעם השלישית עלול הוא להתחייב סקילה.
המשנה תפרט פרטים טכניים ותנאים רבים הנדרשים כדי שהדבר יתרחש בפועל, ובסופו של דבר יתברר עד כמה בלתי סביר שמקרה כזה יארע במציאות.
עם כל זאת, יסוד העניין הוא שההורים התייאשו מן הנער: הוא יצא לחלוטין מכלל שליטה והתרגל לפעולות ממכרות אלו. המחשבה היא שכאשר ייגמר ממון המשפחה, יגיע למצב שבו ישדוד אנשים בפינת רחוב על אם הדרך, ובסופו של דבר יהרוג אותם באיומי נשק; יחלל שבת, יקלל את הוריו, וכל שאר המעשים שבמסלול ההידרדרות של מידות איומות וסיפוק יצרים - התנהגות נרקיסיסטית. סופו שיתחייב מיתה ממילא, ונמצא שעושים עמו טובה, כביכול, בכך ששמים קץ למצבו העגום כבר עתה. זהו הרעיון המרכזי שבפרשה.
הפסוקים שבפרשת כי תצא:
הפסוקים בפרשה אינם מרובים, וכמה מן הדינים נלמדים מהם בדרך דרש. ואולם חלק גדול מן הדינים המתוארים בחמש המשניות שלפנינו מבוסס על המסורת, ואין להם זכר במילות הפסוקים כלל.
"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" - כשיש לאדם בן. 'בן' דווקא ולא בת, וכוונת המילה לנער צעיר: מגיל בר מצווה, שלוש עשרה שנים, והחלון נסגר לאחר שלושה חודשים לכל היותר, ואף קודם לכן, כפי שנראה במשנה, אם החל להגיע לבגרות מלאה.
"סורר ומורה" - מפרש רש"י: 'סורר' - סר מן הדרך, פונה מן הדרך; 'מורה' - מסרב בדברי אביו, מורד בהוראותיו, לשון ממרים, ביטוי של מרידה.
"איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" - אינו מקשיב לא לאביו ולא לאמו.
"ויסרו אותו" - ההורים מוכיחים אותו ומטילים עליו משמעת.
ומניין ידוע שלא שמע בקולם בפעם הראשונה? בפעם הראשונה אמרו לו שלא יעשה זאת והתרו בו, ואף על פי כן עשה. משעשה זאת בשנייה, נדרש 'ויסרו אותו' כמלקות ממש מבית דין, אמצעי משמעת חמור ביותר. ואף לכך אינו שומע, ומתוך היעדר מוחלט של שליטה עצמית עושה זאת בשלישית, חרף ההשלכות הנוראות הידועות לו.
בשלב זה, אומרת התורה, אביו ואמו תופסים אותו ומוציאים אותו אל הזקנים בשער - הדיינים בבית הדין, בית דין של עשרים ושלושה - ושני ההורים אומרים לדיינים: "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו" - אינו שומע לאיש משנינו - "זולל וסובא" - זולל היינו גרגרן, וסובא היינו שיכור. רש"י מביא, על פי המשנה, את השיעור: כמה הוא אוכל וכמה הוא שותה, וכפי שנראה בפנים בהמשך בעזרת השם.
ואז קובעת התורה, שאם הורשע - כל העם ירגמו אותו באבנים, "ובערת הרע מקרבך". וכל עם ישראל ישמעו על המעשה הנורא והקטסטרופלי הזה וייראו, כדי לוודא שדבר כזה לא יישנה בבתיהם ובשכונותיהם.
על מה נענש?
רש"י עומד על השאלה המתבקשת: מה בדיוק עשה עד שיהא ראוי לעונש נורא זה? לאמיתו של דבר, על פניו לא עשה דבר. גניבת כסף מן ההורים, שתיית יין ואכילת בשר כאוות נפשו - אין במעשים אלו כדי לחייב מיתה בשום פנים ואופן.
אלא שרש"י, על פי המשנה שבהמשך, מבאר כי הוא נידון על שם סופו. התורה ירדה לסוף דעתו והבינה כיצד יסתיים הדבר: הנער אינו יכול לשלוט בעצמו, הוריו התייאשו ממנו, התנהגותו נעשית הרגל ובוודאי תישנה, ובהיעדר שליטה עצמית ייטול כל מה שיידרש לו כדי להשיג את מבוקשו - עד לדברים נוראים:
"סוף שמכלה ממון אביו" - סופו שירושש את הוריו, ולא יוכל עוד לגנוב מהם.
"ומבקש למודו" - ויבקש להמשיך בהרגליו.
"ואינו מוצא" - ולא יהיה בידו הכסף לעשות זאת.
"ועומד בפרשת דרכים" - ויעמוד בצומת הדרכים, במקום שעוברי האורח מצויים בו.
"ומלסטם את הבריות" - וישדוד אותם בכוח, ולפיכך עלול בסופו של דבר להרוג נפשות.
"אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" - מוטב שימות בעודו זכאי, בטרם התחייב ברצח וכיוצא בו, ולא ימות לאחר שנעשה רוצח.
המשנה עצמה:
המשנה פותחת: "בן סורר ומורה, מאימתי נעשה בן סורר ומורה?" - מאיזה שלב יכול הוא להתחייב? ברור שנקודת הפתיחה היא משעה שנתחייב במצוות, שהרי קטן אינו חייב במצוות. ועל כך משיבה המשנה: "משיביא שתי שערות".
הרעיון שביסוד הדברים: כדי שאדם ייחשב גדול מבחינה הלכתית על פי התורה, עליו לעמוד בשני תנאים:
בגרות כרונולוגית: גיל שלוש עשרה שנים בבן.
בגרות גופנית: תחילת גיל ההתבגרות, הנמדדת בהבאת שתי שערות.
בהנחה שהביא שתי שערות ביום הולדתו השלושה עשר, מכאן מתחילה הספירה.
מסורת בידינו שהחלון נסגר לאחר שלושה חודשים בכל מקרה. ואולם הוא עשוי להיסגר אף מוקדם יותר, אם יגיע לבגרות מלאה, שאז שוב אינו נחשב 'בן', והכתוב הרי אמר 'בן', ואילו עתה הריהו כאיש אף מבחינה גופנית. וזהו לשון המשנה: "ועד שיקיף זקן" - עד שיצמח זקנו במלואו.
כאן משובצת הערת עריכה של רבי יהודה הנשיא. לשון זו היא ששיננו בזמנם, קודם שכתב רבי את המשנה, ורבי מבהיר כאן: "התחתון ולא העליון" - אין הכוונה לזקן שבפניו אלא לזקן התחתון, היינו לשיער הערווה. משהחל השיער לצמוח למטה סביב איבריו המוצנעים, הריהו נחשב 'איש' ולא 'בן', והחלון נסגר: שוב אינו יכול להיות בן סורר ומורה, אף אם אירע הדבר בתוך שלושה חודשים מבר המצווה שלו.
וממשיכה המשנה בהערתו: מדוע נקטו מתחילה בלשון 'זקן' סתם, ולא פירשו שמדובר בשיער הערווה? "אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה" - חכמים ביקשו לדבר בלשון מעודנת ונקייה, ולפיכך נמנעו מלהזכיר במפורש שיער ערווה, ודיברו על שיער באופן כללי.
מקור הגבולות בכתוב:
מניין לנו שאלו הם הגבולות? "שנאמר: כי יהיה לאיש בן" - הפרשה פותחת בכך שיש לאדם בן, ומכאן נדרשים שני דברים:
"בן ולא בת" - כל הדין הזה אינו חל אלא על בנים ולא על בנות. אמנם אין זה מעניין הגבולות שלפנינו, אך משעה שדורשים את המילה 'בן', מזכירים אף דרשה זו.
"בן ולא איש" - מדובר בנער שעודנו 'בן', ילד, ולא באיש. ומאימתי נעשה איש? הסברה היא, שמשעה שהוא בעיצומו של גיל ההתבגרות, כפי שנמדד בצמיחת כל שערות הערווה, הרי הוא נחשב איש ואיננו עוד ילד.
ומאידך, הקטן פטור, שלא בא לכלל מצוות. זוהי נקודת הפתיחה: ברור שאין הדין יכול לחול בעודו קטן, קודם בר המצווה, שכן אינו חייב במצוות. נמצא, אפוא, שהחלון עומד לכל היותר מזמן בר המצווה ועד שלושה חודשים לאחר מכן, ואף פרק זמן קצר מזה - עד להגעתו לבגרות מלאה הנמדדת בצמיחת כל השיער.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על מקומה של פרשת בן סורר ומורה בסיום רשימת חייבי הסקילה, על משמעות המושג ועל מהלך המעשה בשלושת שלביו - גניבה, זלילה וסביאה, התראה בפני עדים, מלקות מבית דין, ולבסוף דין בפני בית דין של עשרים ושלושה. ראינו את הפסוקים שבפרשת כי תצא ואת ביאור רש"י, כי הנער נידון על שם סופו: "ימות זכאי ואל ימות חייב". ובמשנה הראשונה למדנו את גבולות הזמן שבהם ניתן לחייבו: מהבאת שתי שערות בגיל שלוש עשרה ועד שלושה חודשים, ואף פחות מכך - עד שיבוא לכלל 'איש'.
במשניות הבאות נעמוד על הפרטים והתנאים הרבים הנדרשים לדין זה, שמהם יתברר עד כמה רחוק היה הדבר מלהתרחש במציאות.