אנו עומדים במסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ט' - המשנה האחרונה של המסכת. משנה זו עוסקת בפרטי הדינים של אופן השמעת קולות השופר: כמה קולות, מהו שיעורו של כל קול, וכיצד נחלקים הקולות לסדרים.
מן התורה, כפי שנלמד מדרשות שונות, יש להשמיע בראש השנה שלוש תרועות, כאשר כל תרועה מוקדמת בתקיעה ולאחריה תקיעה. סך הכול תשעה קולות שאדם חייב להשמיע.
מהי תרועה?
התקיעה היא צליל ארוך וישר, אך מהות התרועה שנויה במחלוקת בגמרא: האם התרועה היא צליל קטוע (מה שאנו מכנים 'תרועה'), או שמא צליל שבור וארוך יותר (מה שאנו מכנים 'שברים'). מחמת הספק אנו מחמירים ועושים את כל האפשרויות:
תקיעה - תרועה - תקיעה.
תקיעה - שברים - תקיעה.
תקיעה - שברים תרועה - תקיעה, למקרה שהתרועה כוללת את שני הצלילים יחד.
מכלל החומרות הללו מגיעים לשלושים קולות, וזהו השיעור שאדם צריך לשמוע אם לא שמע את התקיעות כסדרן במהלך תפילת מוסף. החובה היא לשמוע שלושים קולות אלו.
סדר התקיעות ושיעורן:
המשנה פותחת: "סדר תקיעות שלוש שלוש שלוש". המילה "תקיעות" משמשת כאן במובן הכללי - כל קול שיוצא מן השופר, בין תקיעה ובין תרועה. כלומר שלושה סדרים של שלושה קולות כל אחד: תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה.
ממשיכה המשנה: "שיעור תקיעה כשלוש תרועות". השאלה היא על כמה תקיעות מדובר, ובגמרא נאמרו בכך שתי דעות:
הכוונה לכל שש התקיעות - שלוש שלפני התרועות ושלוש שלאחריהן - שכולן יחד הן באורך שלוש תרועות. לפי זה כל תקיעה היא באורך חצי תרועה.
הכוונה לתקיעות הקודמות לקולות התרועה בלבד, ושיעורן יחד כשלוש תרועות. לפי זה אורך כל תקיעה הוא כאורך תרועה אחת.
"שיעור תרועה כשלוש יבבות":
מהי יבבה? אף זו שאלה בגמרא. מפשט המשנה נראה שיבבה היא צליל קצר ומקוטע ביותר, ואילו בברייתא נאמר ששיעור תרועה הוא כשלושה שברים, שהם צלילים ארוכים יותר. יש המבינים שקיימת מחלוקת בין המשנה לברייתא, ויש המבארים שאין כאן מחלוקת באורך אלא בסוג הצליל בלבד: תשעה צלילים מקוטעים שווים באורכם לשלושה צלילים ארוכים יותר, והמשנה מסכימה עם הברייתא בשיעור הזמן ונחלקת עמה רק בהגדרת אופי הצליל.
תקיעה ארוכה שאינה נחלקת לשתיים:
המשנה ממשיכה: "תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתיים - אין בידו אלא אחת". אדם תקע את התקיעה הראשונה כשיעורה, ואילו את התקיעה השנייה, הבאה לאחר התרועה, האריך כשיעור שתי תקיעות. השאלה היא האם ניתן להשתמש בחציה השני של אותה תקיעה ארוכה כתקיעה הפותחת של הסדר השני, זו שלפני התרועה השנייה. המשנה קובעת שלא: אף שהתקיעה ארוכה כשיעור שתיים, אין מחלקים אותה לשניים ואין אומרים שחציה האחד הוא סיום הסדר הראשון וחציה השני הוא פתיחת הסדר השני.
מי שכבר התפלל ולאחר מכן נזדמן לו שופר:
המשנה עוסקת במי שכבר בירך - כלומר התפלל את תפילת מוסף על תשע ברכותיה (ואף שנוקטים לשון 'שמונה עשרה', הכוונה לתפילת העמידה, שבמקרה זה היא בת תשע ברכות) - "ואחר כך נזדמן לו שופר". במהלך המוסף לא היה בידו שופר, וקיבל אותו לאחר מכן. במקרה זה תוקע ומריע ותוקע שלוש פעמים, סך הכול תשעה קולות. וכמובן, מאחר שאין אנו יודעים בבירור מהי התרועה, אנו נוקטים בחומרה ומשמיעים שלושים קולות.
חובת היחיד ותפקידו של שליח הציבור:
המשנה קובעת: "כשם ששליח ציבור חייב - כך כל יחיד ויחיד חייב". כל יחיד מחויב באמירת תפילת שמונה עשרה בעצמו, ואין שליח הציבור יכול להוציאו ידי חובתו, אלא עליו להתפלל בעצמו נוסף על מה ששליח הציבור אומר.
רבן גמליאל חולק ואומר: "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן". לדעתו שליח הציבור מוציא לא רק את מי שאינו בקי בתפילה, אלא אף את הבקי בה.
להלכה למעשה:
בתפילות של כל ימות השנה פוסקים כדעת חכמים, שהבקי - היודע להתפלל - אינו יוצא ידי חובתו בתפילת החזן. אולם בראש השנה וביום הכיפורים, שבהם אין הציבור בקי בנוסח התפילות, אדם יוצא ידי חובתו בשליח הציבור, שכן אף הבקי בתפילות כל השנה אינו בהכרח בקי בתפילות של ראש השנה ויום הכיפורים.
תודה שהצטרפתם אלינו למסכת ראש השנה. אני מקווה שתצטרפו אלינו למסכת הבאה - מסכת תענית.