אנו ממשיכים במסכת ראש השנה, פרק א', משנה ד'. משנה זו עוסקת בהיתר שניתן לעדי החודש לחלל את השבת לצורך הגעתם לבית הדין, ובשאלה על אילו חודשים ניתן היתר זה ומה טעמו.
לשון המשנה:
"על שני חדשים מחללין את השבת: על ניסן ועל תשרי, שבהן השלוחין יוצאין לסוריא, ובהן מתקנין את המועדות. וכשהיה בית המקדש קיים - מחללין אף על כולן, מפני תקנת הקרבן".
ביאור המשנה:
העדים שראו את הלבנה החדשה היו רשאים לחלל את השבת, אם היה הדבר נדרש כדי להגיע לבית הדין בזמן, כך שיוכל בית הדין לקבוע את יום השלושים כיום הראשון של החודש הבא. מן התורה היה מותר להם לחלל את השבת בכל חודשי השנה, אלא שחכמים צמצמו את ההיתר לשני חודשים בלבד: ניסן ותשרי.
שני טעמים נאמרו במשנה לייחודם של חודשים אלו:
"שבהן השלוחין יוצאין לסוריא" - אלו החודשים שבהם יצאו השלוחים להודיע לבני הגולה על קביעות החודש.
"ובהן מתקנין את המועדות" - בחודשים אלו נקבעים המועדים: פסח בניסן, ויום הכיפורים וסוכות בתשרי. משום כך הקפידו לחלל עליהם את השבת, כדי לוודא שהמועדות ייקבעו במועדם הנכון.
"וכשהיה בית המקדש קיים - מחללין אף על כולן" - בזמן שבית המקדש היה קיים, היו העדים מחללים את השבת על כל חודשי השנה, "מפני תקנת הקרבן" - כדי שקרבן ראש חודש ייקרב כראוי ביומו, הוא יום ראש החודש האמיתי.
קושיית הגמרא:
הגמרא מציינת כי הטעם הראשון, יציאת השלוחים לסוריא, אינו יכול להיות הטעם האמיתי. שהרי כפי שלמדנו במשנה הקודמת, בששה חודשים בשנה היו השלוחים יוצאים, ולא רק בניסן ובתשרי.
אמנם קיים הבדל בין אופן יציאתם בשני חודשים אלו לבין שאר חודשי השנה: בשאר החודשים היו השלוחים יוצאים משהתברר שלמחרת עומדים לקדש את החודש, אף שלא שמעו את בית הדין מכריז עליו כראש חודש. ואילו בניסן ובתשרי, שבהם נדרשה ודאות גמורה, לא היו יוצאים עד ששמעו בפועל את קידוש החודש.
אף על פי כן מקשה הגמרא: שלוחי בית דין עצמם אינם מחללים את השבת. אם כן, אין ביציאתם ראיה להיתרם של העדים לחלל את השבת - מדוע שיחללו העדים שבת בשל יציאת השלוחים? מכאן מסיקה הגמרא כי הטעם העיקרי לחילול השבת בשני חודשים אלו הוא תקנת המועדות: משום שבחודשים אלו נקבעים המועדים, ולא מפני שבהם יוצאים השלוחים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חכמים צמצמו את היתר חילול השבת לעדי החודש לשני חודשים בלבד - ניסן ותשרי, ונתנו לכך שני טעמים: יציאת השלוחים לסוריא וקביעת המועדות. הגמרא הכריעה כי הטעם העיקרי הוא תקנת המועדות, שכן השלוחים עצמם אינם מחללים שבת. עוד למדנו שבזמן שבית המקדש היה קיים הורחב ההיתר לכל חודשי השנה, מפני תקנת הקרבן.