קרבן פסח נשחט לשם אכילה, שכן זו מצוותו העצמית - הוא מיועד להיאכל. משום כך עליו להישחט לשם אנשים המסוגלים לאכול ממנו, ואם נשחט לשם מי שאינם ראויים לאכילתו - נפסל.
שחטו שלא לאוכליו - חייב:
המשנה מונה את הפסולים שאם נשחט הקרבן לשמם, אין הפסח כשר:
"שלא לאוכליו" - אנשים שאינם מסוגלים לאכול ממנו, כגון חולים או זקנים מופלגים שאין בכוחם לאכול מן הפסח.
"שלא למנוייו" - אנשים שלא נמנו מראש על קרבן פסח זה. יש להימנות ולהצטרף לחבורה על כל קרבן וקרבן, ואין אדם אוכל על קרבן פסח של זולתו.
"לערלים" - מי שלא נימולו מעולם, ואינם ראויים לאכול מן הפסח.
"ולטמאים" - טמאים, שאף הם אינם ראויים לאכול מן הפסח.
השוחט לשמם בשבת חייב חטאת, שכן אין זה קרבן פסח כשר, ונמצא שחילל שבת שלא לצורך.
שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו - פטור:
מה הדין כאשר השחיטה נעשתה בתערובת: "לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים"? במקרה זה פטור, משום שהקרבן כשר. כל עוד יש בכלל השוחטים מי שראויים לאכול ממנו, אין העובדה ששחט גם לשם מי שאינם ראויים פוסלת את הקרבן, ולפיכך אף אם שחט בשבת אין כאן חילול שבת.
שחטו ונמצא בעל מום:
שחט בשבת ונתברר שהבהמה בעלת מום ואינה כשרה לקרבן פסח - חייב חטאת. הפסח פסול, ונמצא שחילל את השבת, ואין השוחט נחשב אנוס אלא שוגג, שהרי היה בידו לבדוק את הבהמה מראש. משלא בדק, יש כאן מידה של רשלנות, ולכן מביא קרבן חטאת.
שחטו ונמצא טריפה בסתר:
שחט ונתברר שהבהמה טריפה - כגון סירכה בריאה או פסול אחר באיברים הפנימיים - פטור. כאן השוחט אנוס, שהרי הפסול נסתר ואין הדבר בשליטתו כלל, ואין בכך אף שגגה. הקרבן אמנם אינו כשר, אך אין השוחט חייב חטאת על חילול שבת.
נודע שמשכו הבעלים את ידם, שמתו או שנטמאו:
שחט את הפסח, ולאחר מכן נתברר לו אחד מאלה:
"שמשכו הבעלים את ידם" - אותם אנשים ששחט לשמם פרשו מקרבן פסח זה ונמנו על קרבן אחר.
"או שמתו" - הבעלים מתו בינתיים.
"או שנטמאו" - נטמאו, ושוב אינם יכולים לאכול מקרבן זה אלא נדחים לפסח שני.
אף באלו פטור מן החטאת, משום שהשוחט אנוס: מדובר בטעות שלא היה בידו לדעת עליה או לשלוט בה, ואין זו שגגה.
"מפני ששחט ברשות":
טעם הפטור בכל אלו הוא שבשעת השחיטה שחט מתוך שהיה רשאי לעשות כן. אין אדם מחויב לחקור ולברר אם הבעלים עודם חיים, אם הם טהורים, או שמא פרשו מן הקרבן; הרשות נתונה לו להניח שהמצב עומד בעינו, ואין ציפייה ממנו לחשוש שמא נשתנו הדברים.
לסיכום: השוחט לשם פסולי אכילה בלבד - חייב, שהפסח פסול; שחט בתערובת של כשרים ופסולים - פטור, שהקרבן כשר; נמצא בעל מום - חייב, שהיה עליו לבדוק והרי הוא שוגג; נמצא טריפה בסתר, או שנודע שהבעלים משכו ידם, מתו או נטמאו - פטור, שהוא אנוס ושחט ברשות.