לפנינו משנה י"א בפרק ו' במסכת פאה. המשנה דנה בשלושה מקרים שבהם השכחה נגרמת מחמת גורם חיצוני, ולאחר מכן בשני מקרים שבהם כוונתו של הקוצר משפיעה על חלות דין שכחה.
לשון המשנה:
"הקוצר בלילה, והמעמר, והסומא - יש להם שכחה". שלושה מקרים לפנינו:
הקוצר בלילה - אדם הקוצר בלילה ושכח לקצור חלק מן התבואה. זוהי שכחת קמה, שכחה של תבואה העומדת בשדה.
והמעמר - המאגד אלומות של תבואה בלילה ושכח אלומה.
והסומא - אדם עיוור הקוצר או מעמר, בין ביום ובין בלילה, ומחמת עיוורונו שכח קמה או אלומה.
בכל המקרים הללו קובעת המשנה כי "יש להם שכחה", ודין שכחה חל.
לכאורה היה מקום לומר אחרת: השכחה כאן נגרמת מגורם חיצוני, בין מחמת החושך ובין מחמת העיוורון, וכפי שלמדנו, שכחה הבאה מחמת סיבה אחרת אינה נחשבת בהכרח לשכחה. אף על פי כן אין אומרים כן, שכן הסיבה העלולה לגרום לשכחה ידועה ומודעת לו מראש. משום כך ודאי נזהר בשעת מלאכתו בלילה או במצב של עיוורון שלא להשאיר דבר, ולפיכך דין שכחה חל.
"ואם היה מתכוון ליטול את הגס הגס - אין לו שכחה":
מדובר במי שדעתו לאסוף תחילה רק את האלומות הגדולות, ולהשאיר את הקטנות מאחור, ותוך כדי כך שכח אף חלק מן האלומות הגדולות. במקרה זה אין דין שכחה חל כלל, ואף לא על הגדולות ששכח. שני טעמים לדבר:
באלומות הקטנות: הואיל והשאיר אותן מאחור בכוונה תחילה, ודאי שאין שכחה חלה עליהן.
באלומות הגדולות: הואיל ובדעתו לחזור וללקט את הקטנות, יודע הוא שבאותה שעה יאסוף גם את הגדולות ששכח, ונמצא שאין כאן שכחה.
"אם אמר: הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול - יש לו שכחה":
אדם הקוצר ומתנה תנאי, שאף את מה שישכח תישמר לו הזכות ליטול. קובעת המשנה כי דין שכחה חל, ואין התנאי מועיל. הטעם לכך הוא הכלל הידוע: כל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל. התורה קבעה שהנשכח שייך לעני, ואין בכוחו של אדם לקצור ולהתנות שייטול את אשר ישכח. תנאי כזה מבטל דין מדיני התורה, ולפיכך אין לו כל תוקף, והשכחה שייכת לעני.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הקוצר בלילה, המעמר והסומא, יש להם שכחה, אף שהשכחה נגרמה מגורם חיצוני, משום שהיו מודעים לסיבה מראש ונזהרו בהתאם. המתכוון ליטול את הגס הגס אין לו שכחה כלל, לא בקטנות שהושארו בכוונה ולא בגדולות, שכן דעתו לחזור וללקטן. והמתנה שייטול את אשר ישכח, תנאו בטל מדין המתנה על מה שכתוב בתורה, ודין שכחה חל.