פאה, פרק ו, משנה י. משנה זו עוסקת במקרים שונים שבהם אין דיני שכחה חלים.
תבואה ואגודות שאינן עומדות לאכילה:
"תבואה שנתנה לשחת" - תבואה שהוקצתה ונקבעה לשמש כשחת, כלומר מאכל בהמה.
"או לאלומה" - קני תבואה שאינם משמשים לצורכי מאכל, אלא לקשירת אלומות התבואה עצמן, כאיגוד בלבד.
"וכן באגודי השום" - אגודות שום המשמשות לקשירת אגודות שום אחרות.
המשותף לכל אלו: אין הם מיועדים לאכילת אדם, אלא למאכל בהמה או לצורכי קשירה ואיסוף.
אגודות השום והבצלים:
סוג נוסף הוא "ואגודות השום והבצלים" - שום ובצלים שאינם נמצאים בשלב הסופי של האיסוף. תחילה אוגדים אותם באגודות קטנות, ולאלו מתייחסת המשנה, ורק לאחר מכן מצרפים אותן לאגודות גדולות הרבה יותר. וכפי שלמדנו קודם לכן במסכת, דין שכחה חל רק בשלב גמר מלאכה, בעת האיסוף הסופי של כל האגודות יחד. מאחר שמדובר כאן בשלב שקדם לכך, בכל המקרים הללו אין שכחה.
הטמונים בארץ:
כעת עוסקת המשנה בשאלה: מה דינם של סוגי הירקות הגדלים מתחת לאדמה, הם ירקות השורש, אם שכחם בקרקע? על כך אומרת המשנה: "וכל הטמונים בארץ, כגון החלוף והשום והבצלים" - החלוף הוא מין בצל, וכן השום והבצלים עצמם. בדינם נחלקו התנאים:
רבי יהודה אומר: "אין להם שכחה" - שכחה אינה חלה עליהם, שכן נאמר "ושכחת עומר בשדה", והוא מפרש "בשדה" - על גבי השדה דווקא.
וחכמים אומרים: "יש להם שכחה" - שכחה חלה אף על אותם דברים שחלקם הנאכל גדל מתחת לאדמה, שכן הם מפרשים את המילה "בשדה" כמשמעה הפשוט, בתוך השדה; ואף מה שמתחת לקרקע נתון לדיני שכחה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין שכחה בתבואה שנתנה לשחת או לאלומה ובאגודי השום, לפי שאינם עומדים לאכילת אדם, וכן באגודות השום והבצלים, לפי שאין זה שלב גמר המלאכה. עוד עמדנו על מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדין הטמונים בארץ, התלויה בביאור המילה "בשדה" שבפסוק.