פאה פרק ד', משנה י'. משנה זו באה להגדיר את חיובו של הלקט. כפי שלמדנו, לקט הוא מה שנופל בתהליך הקצירה, וזוהי בדיוק ההגדרה שהמשנה מציבה לפנינו.
"איזהו לקט? הנושר בשעת קצירה" - דבר הנופל בשעת הקצירה ארצה ואינו נאסף עם שאר התבואה, הרי הוא שייך לעני.
נפילה מחמת אונס:
ממשיכה המשנה: "היה קוצר, קצר מלוא ידו... ונפל מידו לארץ - הרי הוא של בעל הבית". הקוצר חתך מלוא זרועו, ובלשון המשנה "יד" פירושה הזרוע, כהגדרת הרמב"ם, ולא כף היד, שהרי המקרה הבא במשנה הוא "מלוא קומצו" - מה שממלא את כף ידו. בין אם קצר מלוא זרוע ובין אם קצר מלוא קומץ, הוא מקיף בזרועו או בכף ידו את אגד התבואה, ותוך כדי כך הכהו קוץ וכל שקצר נפל לארץ.
מדוע אין זה נחשב לקט? שני טעמים נאמרו בדבר:
מחמת אונס: אין זה דבר שאירע במהלכה הרגיל של הקצירה, אלא מחמת אירוע חיצוני - הקוץ שפצע אותו וגרם לו להפיל את התבואה. לפיכך שייכת התבואה לבעל השדה.
מחמת הזמן: יש המבארים כי בשעה שנפלה כבר קצר אותה, והנפילה אירעה לאחר מכן. משום כך אין זה "הנושר בשעת קצירה" - בזמן הקצירה עצמה - אלא דבר שקרה לאחריה, ואינו של העני אלא של בעל הבית.
"תוך היד ותוך המגל":
המשנה ממשיכה: "תוך היד ותוך המגל - לעניים". אם נשר מתוך היד או מתוך המגל, הוא החרמש, הכלי שבו הוא קוצר, הרי הנופל שייך לעניים. "אחר היד ואחר המגל" - אם נפל מחוץ ליד או לזרוע ומחוץ למגל, הרי זה של בעל הבית, שכן אין זה נחשב חלק מן הקצירה אלא דבר שהוא חיצוני לה וטפל לה.
למה בדיוק הכוונה ב"תוך היד ותוך המגל"? שלוש דרכים ללמוד את המשנה:
שני התנאים בתוך: נדרש שיהיה גם תוך היד וגם תוך המגל כדי שיזכה בו העני. לפי זה "אחר היד ואחר המגל" משמעו די באחד מהם - אחר היד או אחר המגל.
די באחד מהם: "תוך היד ותוך המגל" - זה או זה, ודי בקיומו של תנאי אחד מן השניים. לפי זה "אחר היד ואחר המגל" מחייב את שני התנאים יחד: לא תוך היד ולא תוך המגל, ורק אז הוא של בעל הבית.
שני תרחישים נפרדים: "יד" ו"מגל" הם שני סוגי מקרים שונים לחלוטין. "תוך היד" מתייחס לקוצר בתלישה ביד בלא כלי: אם נשר מתוך היד - לעניים, ואם נפל מחוץ ליד או לזרוע - לבעל הבית. "תוך המגל" מתייחס לקוצר בכלי, ואלו שני עניינים נפרדים.
ראש היד וראש המגל:
מה הדין כאשר נפל בדיוק בקצה - בראש האגד שביד או בראש המגל? בזה נחלקו התנאים:
רבי ישמעאל אומר: לעניים - אנו רואים זאת כאילו הוא בתוך היד או בתוך המגל, מתוך התחשבות בעני.
רבי עקיבא אומר: לבעל הבית - אנו רואים זאת כאילו הוא מחוץ ליד ומחוץ למגל, ולפיכך שייך לבעל השדה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הגדרת הלקט - "הנושר בשעת קצירה"; שנפילה מחמת קוץ אינה לקט, בין משום שהיא אונס ובין משום שאירעה לאחר הקצירה; את הכלל של "תוך היד ותוך המגל" על שלוש דרכי הבנתו; ואת מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בנופל בראש היד ובראש המגל.