פאה, פרק ד', משנה ט'. המשנה פותחת בדינו של מי שליקט פאה וביקש לזכות בה עבור זולתו:
"מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני" - אדם שקצר פאה ואינו עני אלא עשיר, שהפאה אינה ראויה לו כלל. הוא קוצר אותה ומכריז כי ברצונו שתיכנס לבעלותו של עני פלוני הראוי לפאה, ושיזכה בה עבורו.
"רבי אליעזר אומר זכה לו" - העשיר זוכה בפאה עבור אותו עני מסוים, ואין עני אחר יכול ליטול אותה עוד.
"וחכמים אומרים" - חכמים חולקים: אין העני שהתכוון אליו נעשה בעליה מכוח אמירתו בלבד, ולפיכך תינתן לכל עני שיבוא, לעני הנמצא ראשון.
יסוד המחלוקת - דין 'מיגו':
המחלוקת מושתתת על המושג הידוע 'מיגו', המוכר ממקומות רבים בש"ס. 'מיגו' בארמית פירושו 'מתוך' - מתוך ההיגיון עצמו: מתוך יכולת אחת שיש בידי האדם, נלמדת יכולת נוספת.
לשיטת רבי אליעזר יש כאן שני שלבים:
מיגו ראשון: מתוך שהעשיר היה יכול להפקיר את כל רכושו, לתת את כל מה שברשותו ולהיעשות עני, הרי בידו האפשרות לזכות בפאה לעצמו.
מיגו שני: ומתוך שהוא עצמו יכול לזכות בפאה, יכול הוא לזכות בה גם עבור אדם אחר.
חכמים אומרים: אין אומרים אלא מיגו אחד, סברה אחת בלבד. ניתן לטעון "יכולתי לזכות בה בעצמי", אך אין לצרף שני מיגו זה על גבי זה.
לקט שכחה ופאה של נכרי:
מכאן עוברת המשנה להלכה שונה לחלוטין, הנוגעת לשלוש מתנות עניים: לקט - הנופל בשעת הקצירה; שכחה - מה שנשכח בשדה; ופאה - פאת השדה.
"לקט שכחה ופאה של נכרי חייב במעשרות" - בדרך כלל לקט, שכחה ופאה פטורים מן המעשרות. אולם הנכרי אינו מחויב במתנות עניים, ולפיכך אין תבואתו נחשבת ללקט, שכחה ופאה, ופירותיו חייבים בתרומות ובמעשרות. עצם ההכרזה על חלק מתבואתו כלקט, שכחה ופאה אינה מפקיעה את חיוב המעשר.
"אלא אם כן הפקיר" - אם עבר את התהליך הפורמלי של הפקר ועשה אותם הפקר גמור, נכנס לתמונה הדין שהפקר פטור מתרומות וממעשרות.
שיטת המשנה - שני הסברים:
הרמב"ם: המשנה נשנתה כשיטת רבי מאיר לאורך הש"ס, שאין קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות. בעלותו של הנכרי בארץ ישראל אינה מספקת כדי לפטור את תוצרתו מן המעשר, ולפיכך היא נותרת בחיובה. שאם לא כן, הנכרי עצמו לא היה חייב במעשר כלל.
אחרים: אין הכרח להעמיד את המשנה כרבי מאיר, שכן ניתן לומר שאין זה חיוב מן התורה אלא מדרבנן - חכמים הם שקבעו כי תוצרתו של הנכרי חייבת במעשרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים במי שליקט פאה עבור עני מסוים, ואת יסודה בדין 'מיגו' - האם אומרים שני מיגו (מתוך שיכול היה להפקיר נכסיו ולזכות לעצמו, זוכה אף לאחר) או מיגו אחד בלבד. עוד למדנו כי לקט, שכחה ופאה של נכרי חייבים במעשרות, לפי שאין דין מתנות עניים נוהג בו, אלא אם כן הפקיר, ואת שני ההסברים ביסוד חיוב זה - כשיטת רבי מאיר שאין קניין לנכרי בארץ ישראל, או כחיוב מדרבנן.