פאה, פרק ו', משנה ט'. במשניות הקודמות, במשנה ו' ובמשנה ז', למדנו שאלומה שיש בה סאתיים, וכן קמה עומדת שיש בה סאתיים, אינן נעשות שכחה אף אם נשכחו. שיעור גדול כזה, בין באלומה ובין בקמה, אין עליו תורת שכחה.
משנתנו עוסקת במקרה שבו מצטרפים שני חלקי השיעור זה לזה: סאה אחת עדיין מחוברת לקרקע, והשנייה כבר נעקרה ונקצרה. האם שני אלו מצטרפים לשיעור סאתיים?
לשון המשנה:
"סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה" - סאה אחת של תבואה שכבר נקצרה ואיננה קמה, וסאה נוספת שעדיין עומדת ומחוברת. אף על פי שיחד יש כאן שיעור של סאתיים, אין הם מצטרפים: צירוף של קמה עם תבואה שאינה קמה אינו מועיל, והדבר נעשה שכחה.
וכן הדין בשאר המינים:
"וְכֵן בָּאִילָן" - אף בפירות האילן, כאשר נשכחו שניים מהם, האחד מחובר והאחד אינו מחובר.
"וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים" - אף בהם הדין כן.
בכל אלו קובעת המשנה: "אֵינָם מִצְטָרְפִין לִסְאתַיִם" - אין הם מצטרפים לשיעור המפקיע מדין שכחה, "אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵן" - והרי הם שכחה ושייכים לעניים.
דיוק הראשונים בשם הירושלמי:
הראשונים מעלים בשם הירושלמי נקודה חשובה, המבוססת על מה שכבר למדנו במשנה הקודמת, משנה ח': קמה מצילה. כלומר, תבואה מחוברת שלא נשכחה, יש בכוחה להציל את הנשכח מלהיעשות שכחה. לפיכך, במקרה שלפנינו - סאה מחוברת וסאה שאינה מחוברת - הסדר שבו נשכחו הוא מכריע: אם נשכחה תחילה התבואה העקורה, לעולם לא תיעשה שכחה, שהרי הסאה המחוברת שטרם נשכחה מצילה אותה.
מכאן שמשנתנו עוסקת דווקא באחד משני אופנים:
ששכח את שתיהן בבת אחת.
ששכח תחילה את התבואה העומדת, ורק לאחר מכן את התבואה העקורה. הקמה מצילה רק כאשר לא נשכחה, אך משנשכחה תחילה שוב אין בכוחה להציל, ושתיהן נעשות שכחה.
באופנים אלו מתקיים דין המשנה, שאין מצרפים את שתי הסאין לשיעור סאתיים.
דעת רבי יוסי:
המשנה מסיימת בתנאי שמוסיף רבי יוסי: הדין שאין מצרפים עומר תבואה עומדת עם עומר תבואה עקורה לשיעור סאתיים, נאמר דווקא כאשר יש ביניהם דבר השייך לעני - מעט לקט, שכחה או פאה המפסיקים ביניהם. אז אין הם מצטרפים, והרי הם שכחה השייכת לעניים. אבל אם אין ביניהם דבר השייך לעני, הרי הם מצטרפים זה לזה, נחשבים שיעור גדול מכדי להיות שכחה, ונשארים ברשות בעל הבית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שסאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אינן מצטרפות לשיעור סאתיים המפקיע מדין שכחה, וכן הדין באילן, בשום ובבצלים - והרי הן של עניים. הראשונים בשם הירושלמי דייקו שהדין אמור דווקא כששכח את שתיהן כאחת, או ששכח תחילה את הקמה, שאם לא כן הייתה הקמה מצילה. ורבי יוסי הוסיף שאין הן נחשבות נפרדות אלא כשדבר השייך לעני מפסיק ביניהן.