מסכת פאה, פרק ד', משנה ח'. במשנה הקודמת למדנו את היסוד שההקדש פטור - תבואה השייכת להקדש אינה חייבת, ובלבד שהייתה שייכת להקדש בשעה שחל עליה החיוב. אף משנתנו עוסקת ביסוד זה, אלא שהפעם ביחס לחיוב תרומות ומעשרות: חיוב זה אינו חל על תבואה השייכת להקדש, וגם כאן הדבר תלוי בשאלה אם הייתה שייכת להקדש בשעת חלות החיוב - הוא הזמן המכונה במשנה 'עונת המעשרות'.
לשון המשנה:
"כיוצא בו" - בדומה למשנה הקודמת שדנה בהקדש, שהוא פטור מלקט, שכחה ופאה.
"המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן" - המקדיש את פירות תבואתו קודם שהגיעו לשלב עונת המעשרות, הוא הזמן שבו הם מתחייבים במעשרות, ופדאן אף הוא קודם חלות החיוב - חייב, שהרי חיוב המעשרות עדיין לא חל בשעה שהיו של הקדש. עצם היותם הקדש בעבר אין בו כדי לפוטרם.
"משבא עונת המעשרות... ופדאן" - לאחר שכבר עבר השלב שבו חל חיוב המעשר, הקדישן ואחר כך פדאן - חייב, מפני שבשעת עונת המעשרות לא היו שייכים להקדש.
"והקדישן עד שלא נגמרו וגמר הגזבר ואחר כך פדאן" - הקדישן קודם הגמר, שהוא השלמת חיוב המעשר, ומי שהשלים את המלאכה הוא הגזבר, הממונה על ההקדש. נמצא שבשעה שחל חיוב המעשר הייתה התבואה שייכת להקדש, ולפיכך אף לאחר שפדאן היא פטורה מתרומות ומעשרות. וטעם הדבר מפורש במשנה: "שבשעת קביעתן היו פטורין" - בשעה שנקבע חיובם היו פטורים, לפי שהיו של הקדש.
מהי 'עונת המעשרות'?
בהגדרת המונח 'עונת המעשרות' שנקטה משנתנו נחלקו המפרשים, שכן במסכת מעשרות מתוארים שני זמני חיוב שונים:
שלב ההבשלה: משהגיעה התבואה לשלב מסוים של הבשלה, נעשית היא לראשונה ראויה להפרשת תרומות ומעשרות ונחשבת טבל. מאותה נקודה אין אדם רשאי לאכול ממנה אכילת קבע עד שיפריש ממנה תרומות ומעשרות, אך אכילת עראי, כדרך נשנוש, עדיין מותרת.
גמר המלאכה: נקודה מאוחרת יותר, לאחר שגדלה התבואה כל צורכה ונקצרה, ולאחר שלב מסוים בעיבוד שעושה בה החקלאי לצורך אחסונה וכיוצא בזה. משהגיעה לאחת מן הנקודות הללו, בהתאם לסוג התוצרת, זהו זמן חיוב המעשר השני, ומשלב זה אף אכילת עראי אסורה, ואין אדם רשאי לאכול ממנה כלל.
ומעתה יש לברר: לאיזה משני זמני חיוב המעשר הללו מתכוונת משנתנו?