פרק ז', משנה ח'. המשנה פותחת בדין המקדיש את כרמו, ולאחר מכן עוברת לדון בגדרי שכחה בכרם.
המקדיש כרמו:
"המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות - אין העוללות לעניים" - אדם שהקדיש את כרמו קודם שניתן היה להבחין אילו ענבים הם עוללות, שהרי עדיין לא צמחו, כאשר יצמחו העוללות אין הן שייכות לעניים, משום שכבר קדם ההקדש וחל עליהן.
"משנודעו בו העוללות - העוללות לעניים" - אך אם הקדיש את כרמו לאחר שכבר ניכרו העוללות, הרי הן של העניים ולא של ההקדש.
טעם הדבר: בשעה שבעל הכרם מקדיש את כרמו, והעוללות כבר ניכרות בו, אין אותן עוללות שייכות לו אלא לעניים - ואין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו. לפיכך העוללות הולכות לעניים ולא להקדש.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי מוסיף: "יתנו שכר גידולה להקדש". אף שהעוללות שייכות לעניים, מכיוון שענביהם ניזונים משאר הכרם השייך להקדש, נדרשים העניים לשלם להקדש את ערך הגידול, שכן ינקו את יניקתם מנכסי ההקדש.
הגמרא חולקת על סברה זו וסוברת כי מאחר שהכרם כבר התחייב בעוללות קודם שחל עליו ההקדש, רשאיות העוללות לינוק מן ההקדש ללא כל חובה כלפיו.
שכחה בעריס:
מכאן עוברת המשנה לדיני שכחה בכרם: "איזוהי שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטול". בכרם הגדל על גבי עריס - גפן המודלית על כלונסאות - יש לברר מהי נקודת האל חזור בשעת הבצירה, שממנה ואילך נחשבת הגפן שנשכחה. קובעת המשנה: כל שאין הבוצר יכול עוד לפשוט את ידו לאחוריו וליטול את הענבים, הרי שעבר את הנקודה שבה יכול היה לשוב אליהם, ומעתה הדבר נחשב שכחה.
הירושלמי נותן טעם לדבר: דרכו של בעל הכרם לשוב ולבדוק כל עוד בידו להגיע אל המקום; אך משעבר את נקודה זו, שוב אינו בודק, שכן התייאש ממנו - ולפיכך נעשה שכחה.
שכחה ברגל:
דין זה נאמר בעריס, בגפן הגדלה על גבי כלונסאות. אך מה דינן של הגפנים הרובצות על הקרקע, סמוך לרגליו של הבוצר? על כך אומרת המשנה: "ובָּרֶגֶל - משעבר הימנה" - מרגע שעבר מן הגפן ואילך, נחשב הדבר שכחה מיד.