פאה, פרק ח', משנה ח'. המשנה הקודמת עסקה בשאלה מי אינו נדרש ליטול מן הקופה ומי אינו נדרש ליטול מן התמחוי, מחמת הנכסים שברשותו. משנתנו ממשיכה באותו קו ודנה בשאלה זו לגבי שאר מתנות עניים.
שיעור מאתיים זוז:
"מי שיש לו מאתיים זוז - לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני" - מי שבבעלותו מאתיים זוז אינו נוטל מאף אחת ממתנות עניים, ובכלל זה מעשר עני.
"היו לו מאתיים חסר דינר - אפילו אלף נותנים לו כאחת, הרי זה יטול" - מי שברשותו מאה תשעים ותשעה דינר, החסר דינר אחד מן השיעור, רשאי ליטול. ואפילו אלף איש נותנים לו את מתנותיהם בבת אחת, עד שבסופו של דבר יהיה עשיר - הרי זה נוטל.
ופשוט שאילו אדם אחד היה נותן לו אלף זוז, מותר היה לו לקבלם, אף שבכך יעלה הרבה מעל השיעור. הקובע הוא מצבו בשעת הנטילה: כל עוד חסרים לו באותה שעה מאתיים זוז, רשאי הוא ליטול.
נכסים המשועבדים לאחרים:
"היו ממושכנין לבעל חוב או לכתובת אשתו - הרי זה יטול" - אם יש בידו מאתיים זוז או יותר, אלא שהם ממושכנים לבעל חובו או מופרשים כביטחון לכתובת אשתו, אין לו גישה לאותו ממון. אף שלפי חישוב שוויו הנקי הוא עשיר ממאתיים זוז, כיוון שהממון משועבד ואינו זמין לו - רשאי הוא ליטול מתנות עניים.
האם נדרש למכור את כליו:
ומה בדבר כלים שברשותו שיש בהם ערך - האם חייב למוכרם? על כך אומרת המשנה: "אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו":
ביתו - אף אם בית נאה הוא, אין מחייבים אותו למוכרו כדי שיוכל ליטול מתנות עניים.
כלי תשמישו - ואף כלים נאים שברשותו, ובכללם אלה המיוחדים לו לכל שבת ויום טוב, אין מחייבים אותו למוכרם.
אולם הרמב"ם מבחין בדבר: דברים אלו אמורים כשהוא בא ליטול לקט, שכחה ופאה, שאין נטילתם פומבית כל כך. אך הבא ליטול מקופה של צדקה - אל לו ליטול משם. הרוצה שתהא נטילתו מן הקופה מותרת, עליו למכור מקצת מכליו הנאים ולקנות תחתם כלים זולים יותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שיעור מאתיים זוז מונע נטילת לקט, שכחה, פאה ומעשר עני; שהחסר דינר אחד מן השיעור רשאי ליטול אף אלף זוז בבת אחת, שכן הקובע הוא מצבו בשעת הנטילה; שממון המשועבד לבעל חוב או לכתובת אשתו אינו נחשב בידו; ושאין מחייבים אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, ולדעת הרמב"ם אין הדבר אמור אלא בלקט שכחה ופאה, אך לא בנוטל מקופה של צדקה.