פאה, פרק ו', משנה ח'. כדי להבין את המשנה שלפנינו, נפתח בדברי הירושלמי המבאר את מקור הדין.
יסוד הדין בירושלמי:
הפסוק אומר בעניין שכחה: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה". מלשון הכתוב לומד הירושלמי כי דין שכחה נוהג דווקא בעומר שסביבותיו קציר - אלומה שהתבואה שסביבה כבר נקצרה. אך עומר שסביבותיו קמה, כלומר תבואה עומדת שטרם נקצרה ולא נשכחה, אינו נעשה שכחה. נמצא שהקמה שלא נשכחה משמשת כמעין מנגנון ביטחון: היא מונעת מן העומר הנשכח שבסמוך לה להיחשב שכחה.
לשון המשנה:
"הקמה מצלת את העומר ואת הקמה" - קמה שלא נשכחה מצילה עבור בעל הבית הן את העומר שנשכח והן את הקמה שנשכחה. כאשר בסמוך לקמה שלא נשכחה מונחת אלומה שנשכחה, או עומדת קמה שנשכחה, אין שתיהן נעשות שכחה, בזכות אותה קמה שלא נשכחה.
"והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה" - אלומה שלא נשכחה אינה מעניקה הגנה זו כלל: לא לעומר אחר שנשכח ולא לקמה שנשכחה. מכאן מודגש שזוהי סגולה המיוחדת לתבואה העומדת בלבד; לאלומה אין יכולת זו.
שיעור הקמה המצלת:
המשנה שואלת: "איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר?" - כמה קמה נדרשת כדי שיהיה בכוחה להציל את העומרים הנשכחים מלהיעשות שכחה? על כך משיבה המשנה: "כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד" - די בקלח אחד של קמה שלא נשכחה, ובכוחו להציל עומר או קמה שנשכחו מלהפוך לשכחה.
לסיכום: למדנו מן הירושלמי שדין שכחה נאמר דווקא בעומר שסביבותיו קציר ולא בעומר שסביבותיו קמה, ומכאן שהקמה מצלת. המשנה קובעת שהקמה שלא נשכחה מצילה הן את העומר והן את הקמה, ואילו העומר אינו מציל כלל - לא עומר ולא קמה. ושיעור הקמה המצלת - אפילו קלח אחד בלבד.