פאה, פרק חמישי, משנה ח'. משנה זו עוסקת במצוות שכחה, שיסודה בפסוק: "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה". הירושלמי לומד מן ההקבלה שבין הקציר לעומר: כשם שאין קציר לאחר קציר - משנקצרה התבואה, נקצרה - כך אין עומר לאחר עומר, ואין דין שכחה נוהג אלא בעימור שאין אחריו עימור נוסף.
שכחה תלויה בגמר מלאכה:
דרכם של הקוצרים הייתה לאסוף אלומות ולצרפן יחד, אולם צירוף זה אינו בהכרח גמר מלאכה. כל עוד עתידות אלומות נוספות להצטרף, אין זה השלב הסופי שבו נאספות כל האלומות יחד ומוכנות לדישת הקנים לגרעינים. מקום שאין בו גמר מלאכה - אין בו דין שכחה, ואין השכחה נוהגת אלא במקום הסופי שבו מתקבצות כל האלומות יחד.
המקרים שבמשנה:
"לכובעות" - ערימות קטנות שהיו עושים בשדה, הנראות ככובעים.
"ולחומסמות" - ערימות נמוכות יותר, שאינן גבוהות ככובעות, כעין כיפות קטנות.
"לחררה" - ערימה קטנה שצורתה כעוגה.
"ולעומרים" - אלומות קטנות, שסופן להיאסף לאלומות גדולות יותר.
בכל אלה "אין לו שכחה" - אין דין שכחה נוהג בהן, שכן אין זה גמר מלאכה, ועדיין לא נסתיים איסופן. בסופו של דבר נאספים כל הכובעות, הכיפות והחררות אל קבוצה גדולה יותר. ואילו "ממנו ולגורן - יש לו שכחה": בהעברה מן הערימות הקטנות אל הגורן, מקום הדישה, נוהג דין שכחה, משום שהוא מקום גמר מלאכה.
"המעמר לגדיש" - הגדיש הוא המקום שבו היו מאגדים את כל האלומות יחד, אף שלא בהכרח דשו בו; זהו שלב האיגוד הסופי, ולפיכך יש לו שכחה, והשוכח שם אלומה - הרי זו שכחה. אך הנוטל את הערימה כולה ומביאה אל הגורן, שם נעשית הדישה בפועל - אין לו שכחה, שכן האיגוד כבר נשלם.
זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, כלומר המקום שבו מתקבצות כל האלומות יחד - יש לו שכחה באותו שלב. אך משהגיע לגמר המלאכה והאלומות כולן מאוגדות, וכל שנותר הוא להעבירן ממקום למקום לצורך הדישה - שוב אין מושג של שכחה. ואילו המעמר למקום שאינו גמר מלאכה, כאותן ערימות קטנות - אין לו שכחה שם, אך בהעברתן משם אל הגורן, שהוא שלב האיסוף האחרון, מצוות שכחה נוהגת.
לסיכום: דין שכחה תלוי כולו בשאלה אם המקום שאליו מעמרים הוא מקום גמר מלאכה. עימור לכובעות, לחומסמות, לחררה ולעומרים אינו גמר מלאכה ואין בו שכחה, אך העברתם לגורן - יש בה שכחה. עימור לגדיש, שהוא האיגוד הסופי - יש בו שכחה, והעברתו משם לגורן - אין בה שכחה.