פאה, פרק ב', משנה ח'. המשנה ממשיכה את היסוד שנתבאר במשנה הקודמת - שחיוב הפאה תלוי בכך שהקצירה תיעשה בידי הבעלים עצמם, בבחינת "וקצרתם". מכאן נגזרים שלושה מקרים: שדה שנקצר חלקו בידי אחרים, שדה שנמכר לחצאין, ושדה שהוקדש ונפדה.
"קצרוה לסטים חציה":
נכנסו שודדים לשדה וקצרו את מחציתו, "וקצר הוא חציה" - ובעל השדה קצר בעצמו את המחצית השנייה - "נותן פאה ממה שקצר". כלומר, חייב הוא בפאה, אך רק מן החלק שקצר בעצמו ולא מן החלק שקצרוהו הלסטים, שכן קצירה זו אינה בכלל "וקצרתם".
"קצר חציה ומכר חציה":
קצר בעל השדה את מחציתו הראשונה ואת המחצית השנייה מכר לאדם אחר - "הלוקח נותן פאה לכל". הקונה נותן פאה עבור השדה כולו מן המחצית שקנה. הדבר מובן, שהרי שתי המחציות נקצרו בידי בעליהן - הראשונה בידי הבעלים הראשון והשנייה בידי הבעלים השני - ובשני המקרים מתקיים "וקצרתם".
וטעם הדבר שהשני חייב בפאה על הכול: חובת הפאה חלה בקמה, שהפאה תילקח מן התבואה העומדת בסוף. נמצא שכאשר המוכר מוכר את המחצית השנייה, כאילו אמר לקונה: תדע לך שמה שאני מוכר לך הוא פחות הכמות שיש להפריש לפאה מכל השדה הזה.
"קצר חציה והקדיש חציה":
קצר את המחצית הראשונה, ואת המחצית השנייה הקדיש, כך שהיא שייכת להקדש. ההקדש עצמו אינו חייב בפאה, אך אם בא אדם ופדה אותה מיד הגזבר - "הפודה מיד הגזבר, הוא נותן פאה לכל". הפודה מן ההקדש קוצר את אותה מחצית, ודינו כדין הלוקח: הוא נותן פאה עבור השדה כולו, אף עבור המחצית הראשונה. שהרי בשעה שהקדיש את המחצית השנייה, חובת הפאה של כל השדה הייתה מונחת באותה מחצית. כל עוד הייתה ברשות ההקדש לא חל עליה חיוב, אך משפדה אותה האדם השני וקצרה, חייב הוא להפריש ממנה פאה עבור השדה כולו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים היוצאים מן היסוד ש"וקצרתם" מחייב קצירה בידי הבעלים: קצרוה לסטים - נותן פאה רק ממה שקצר בעצמו; מכר את חציה - הלוקח נותן פאה על הכול, לפי שחובת הפאה בקמה ונמכרה לו על דעת כן; הקדיש את חציה - הפודה מיד הגזבר נותן פאה על הכול, שכן משיצאה המחצית מרשות ההקדש חוזר ומתחדש עליה חיוב הפאה של השדה כולו.