אנו ממשיכים במסכת פאה, פרק ג', משנה ח', בהמשך לנושא הדברים הכרוכים בקרקע כל שהוא - הכמות הקטנה ביותר של קרקע.
"הכותב נכסיו לעבדו - יצא בן חורין":
המשנה עוסקת באדם הכותב את כל נכסיו לעבדו הכנעני. עבד כנעני נתון בבעלותו המוחלטת של רבו, וכל מה שהעבד מחזיק שייך לאדונו. כאשר כותב לו האדון את כל נכסיו ואומר לו: הכול שייך לך - יצא העבד לחירות. הטעם לכך: בכלל הנכסים שנתן לו נמצא גם העבד עצמו, שהרי אף הוא היה אחד מן הפריטים שבבעלות האדון. בנתינת כל אשר לו, נתן לו אפוא גם את עצמו ואת כל השייך לו.
"שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין":
אולם אם שייר האדון לעצמו אפילו כמות מזערית של קרקע, אין העבד יוצא לחירות. המפרשים, על פי הגמרא, מוסיפים כי אין הדבר תלוי דווקא בקרקע: אף אם שייר לעצמו מטלטלין בלבד - כל ששייר לעצמו דבר מה, לא יצא העבד בן חורין.
טעם הדבר - דין כריתות:
הסברים שונים נאמרו בכך. נבארו על פי הגמרא במסכת גיטין, הלומדת את דין שטר שחרור עבד מגט אישה. כשם שהגט נקרא 'ספר כריתות' - מסמך הכורת את הקשר - כך אף שחרור העבד צריך להיות כריתות גמורה. משכך, דבר הנותר בקשר שבין הצדדים פוסל את הגט, ובאותה מידה פוסל את שטר השחרור. מכיוון שהאדון שייר לעצמו קרקע כלשהי, נמצא חיסרון בכריתות - הקשר ביניהם לא נכרת לחלוטין, ולפיכך אין העבד יוצא לחירות.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר: "לעולם הוא בן חורין" - שיור של מעט דברים אינו נחשב חיסרון בכריתות. מתי, אם כן, לא יצא העבד לחירות לשיטתו? "עד שיאמר: הרי כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם" - כלומר, כשהוא משייר לעצמו אחד מעשרת אלפים, הכמות הקטנה ביותר.
דיוקו של רבי שמעון הוא שאין הדברים אמורים אלא במקרה שבו לא זיהה האדון מה הוא משייר לעצמו. כאשר האדון משייר קרקע כל שהוא או מטלטלין ומזהה במפורש מה הם הדברים שנותרו בידו, השאלה היא שאלת כריתות בלבד - עצם השיור פוגם בכריתות. אך במקרה שנוקט בו רבי שמעון, שבו אין השיור מזוהה, קיים חשש שכוונת האדון היא לעבד עצמו: שמא הוא מבקש להוציא מן המתנה את העבד, וכל הנתינה אינה אלא חזות בלבד - דברים שהוא אומר לעבד, בלא כוונה אמיתית לשחררו.
ואף שאחד מריבוא הוא כמות מזערית ביותר, והעבד עשוי להיות שווה יותר מכך, יש מקום לומר שכוונת האדון היא שבעיניו זהו כל שוויו של העבד. לפיכך, כאשר הלשון היא "חוץ מאחד מריבוא שבהם" ואין השיור מזוהה, סובר רבי שמעון שאין העבד יוצא לחירות מרבו באותן נסיבות.