פאה פרק ח', משנה ז'. כדי להבין את המשנה עלינו להקדים כי מימות חז"ל נהגו בישראל שני סוגים של קופות שנעשו למען העניים:
הקופה: קופת הצדקה הייתה מיועדת לעניי העיר, לאלו הגרים בה דרך קבע. הקופה סיפקה את צרכיהם השבועיים, וכל אדם קיבל ממנה את הסכום המתאים לו, שיספיק לו לאותו שבוע. החלוקה נעשתה בכל ערב שבת.
התמחוי: צלחת גבייה של מיני מאכל וכסף, שעמה עברו בכל בוקר בין בתי העיר ואספו מזון וממון. התמחוי היה מיועד לעניים נודדים העוברים מעיר לעיר ושוהים במקום באופן זמני בלבד, ולפיכך סיפק את צרכיהם היומיים בלבד.
שיעור הנתינה לעני העובר ממקום למקום:
המשנה פותחת ואומרת: "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון מארבע סאין בסלע" - לעני הנודד ממקום למקום אין נותנים פחות מכיכר לחם הנמכר בפונדיון, בזמן שארבע סאין של תבואה נמכרות בסלע.
מבלי להיכנס לפרטי החישובים, די אם נאמר כי שיעור זה מייצג כיכר לחם של רבע קב, שהוא שיעור שש ביצים, והוא הכמות הרגילה של שתי סעודות. נמצא שנותנים לכל עני כיכר המספיק לו לצרכיו היומיים - שתי סעודות ליום.
"לן - נותנין לו פרנסת לינה" - אם העני נשאר ללון במקום, נותנים לו את צרכי הלינה: מיטה והמצעים הבאים עמה.
"שבת - נותנין לו מזון שלוש סעודות" - אם הוא שוהה במקום בשבת, נותנים לו מזון שלוש סעודות, כמניין הסעודות שבשבת.
מי אינו נוטל מן התמחוי ומן הקופה:
"מי שיש לו מזון שתי סעודות - לא ייטול מן התמחוי" - התמחוי מיועד למי שאין לו מה לאכול אפילו באותו יום, ולפיכך מי שברשותו מזון לשתי סעודות, שהן צרכי אותו יום, אינו נוטל ממנו.
"מי שיש לו מזון ארבע עשרה סעודות - לא ייטול מן הקופה" - מי שבידו מזון המספיק לכל השבוע, אין לו ליטול אף את הסכום השבועי המתחלק מן הקופה, שהרי יש בידו כמות מספקת לאותו שבוע.
ויש לשאול: מדוע ארבע עשרה סעודות בלבד? לכאורה היו צריכות להימנות חמש עשרה סעודות, בשל שלוש סעודות השבת. אלא שאין מונים את סעודת הערב של מוצאי שבת, מפני שהיא מכוסה על ידי סעודה שלישית, ונמצא שאכן אין בשבוע אלא ארבע עשרה סעודות.
אופן הגבייה והחלוקה:
הקופה, הנעשית על בסיס שבועי, נגבית על ידי שני אנשים - שני גבאים. המילה 'גבאים' באה מלשון גבייה ואיסוף, ומשמעות המונח במקורו היא אוספים. הטעם לכך ששניים גובים הוא שאין ממנים שום תפקיד על הציבור ועל הקהילה אלא בשני אנשים לכל הפחות, מפני כבוד הציבור.
אולם החלוקה לעניים נעשית בשלושה, משום שחלוקת הצדקה וההכרעה מי מקבל ומה מקבל נחשבות דיני ממונות, הטעונים שלושה דיינים. שלושת המחלקים נדרשים לדון במצבים פרטניים של כל עני ועני, ולפיכך מניינם כמניין בית דין.
זהו דין הקופה. התמחוי, לעומת זאת, נגבה בשלושה ומתחלק בשלושה. הטעם לכך הוא שמאחר שהתמחוי נעשה על בסיס יומי, החלוקה והנתינה היו נעשות מיד לאחר הגבייה, ולפיכך הושארו אותם שלושה אנשים עצמם לשני התפקידים.
הרמב"ם מבאר טעם נוסף לכך שהתמחוי נגבה בשלושה: קביעת הסכום שאדם נותן לתמחוי אינה סכום קבוע, ולכן היא טעונה קביעה מתמשכת. משום כך נדרשים שלושה אנשים שישמשו כשלושה דיינים כדי לקבוע כמה על כל אחד לתת, בשונה מן הקופה, שבה הסכום קבוע מראש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שני מוסדות הצדקה שבעיר - הקופה השבועית לעניי המקום והתמחוי היומי לעניים העוברים ממקום למקום; את שיעור הנתינה לעני העובר ממקום למקום, ללן ולשוהה בשבת; את השיעור שבידו של אדם הפוטרו מנטילת התמחוי (מזון שתי סעודות) ומנטילת הקופה (מזון ארבע עשרה סעודות); ואת אופן הגבייה והחלוקה - הקופה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה, ואילו התמחוי נגבה ומתחלק בשלושה.