פאה, פרק ה', משנה ז'. משנה זו עוסקת בכמה מן הפרטים הנוגעים לשאלה מה נחשב שכחה - אלומות שנשכחו בשדה.
שני המקרים הראשונים שבמשנה:
"העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית" - אלומת תבואה שהפועלים שכחו ממנה, אך בעל הבית לא שכח ממנה; הוא נמצא בשדה ומודע לקיומה.
"שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים" - בעל הבית שכח מן העומר, אך הפועלים לא שכחו ממנו.
בשני המקרים הללו קובעת המשנה שאין זו שכחה, שכן כל עוד הפועלים זוכרים אותו או שבעל הבית זוכר אותו - אין כאן שכחה, משום שהעומר לא נשכח לחלוטין.
תנאי הנוכחות בשדה:
אולם אם בעל הבית אינו בשדה, אלא נמצא בעיר - אף שאינו שוכח מן העומר, אין בכך תועלת. נדרש שיהיה נוכח שם בפועל באותה שעה.
"עמדו עניים בפניו או שחיפו בקש":
מקרה נוסף: עניים שעמדו לפני מה שעשוי היה להיות עומר שכחה, ובעמידתם הסתירו אותו מעיני בעל הבית; או שכיסו אותו בקש, כדי שהבעלים לא יראה אותו ולא יזכור אותו. "הרי זה אינו שכחה" - אין זה נחשב שכחה, שכן בדרך הטבע היה בעל הבית מבחין בעומר ואינו שוכחו, ורק פעולתם החיצונית של העניים היא שגרמה לו שלא להבחין בו ולשכוח ממנו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין העומר נעשה שכחה אלא כאשר נשכח מכל הצדדים - הן מן הפועלים והן מבעל הבית הנוכח בשדה; ואף שכחה שנגרמה בידי העניים עצמם, בעמידה בפניו או בכיסויו בקש, אינה נחשבת שכחה.