לפנינו משנה ז' בפרק ד' במסכת פאה, העוסקת בדינו של ההקדש ביחס לחיוב לקט, שכחה ופאה.
יסוד הדין - הקדש פטור:
הקדש, כלומר כל דבר השייך לבית המקדש, פטור מלקט, שכחה ופאה. מקור הפטור בלשון התורה, הנוקטת "ובקוצרכם" ו"קצירך" - קציר השייך לך. מכאן שהחיוב חל דווקא על תבואתו של יחיד, ואילו ההקדש אינו בכלל זה.
אולם יש לדייק: הפטור נקבע על פי הבעלות בשעה שחל החיוב בלבד. אם באותה שעה שייכת התבואה להקדש - פטורה; אך העובדה שהייתה שייכת להקדש בעבר, או שתהיה שייכת לו בעתיד, אינה עילה לפטור.
שלושת המקרים שבמשנה:
"הקדיש קמה ופדה קמה" - חייב. אדם הקדיש את תבואתו בעודה קמה (תבואה עומדת), פדאה מן ההקדש בעודה קמה, ורק לאחר מכן קצר. מאחר שבשעת הקצירה, היא שעת החיוב, הייתה התבואה חולין, חייבת בלקט, שכחה ופאה. עצם העובדה שהייתה שייכת בעבר להקדש אינה סיבה מספקת לפטור.
"עמרים ופדה עמרים" - חייב. הקדיש את התבואה כשהיא כבר אלומות ופדאה כשהיא אלומות. הקצירה קדמה להקדש, וממילא כבר חל החיוב, וההקדשה והפדייה שלאחריה אינן מפקיעות אותו.
"הקדיש קמה ופדאה עמרים" - פטורה. הקדיש בעודה קמה, ופדאה רק לאחר שנעשתה אלומות, כלומר הקצירה התרחשה בשעה שהתבואה שייכת להקדש.
טעם הפטור מפורש בלשון המשנה: "שבשעת חובתה היתה פטורה" - בשעת החיוב, היא שעת הקצירה, הייתה התבואה בבעלות הקדש ופטורה, ולפיכך אף שנפדתה לאחר מכן בהיותה אלומות, נותרת בפטורה.
לסיכום: למדנו שההקדש פטור מלקט, שכחה ופאה, שכן התורה חייבה דווקא ב"קצירך" - הקציר השייך ליחיד. הכול תלוי בבעלות בשעת חלות החיוב, היא שעת הקצירה: הקדיש ופדה בעודה קמה - חייב; הקדיש ופדה כשהיא אלומות - חייב, שכן החיוב כבר חל בשעת הקצירה; אך הקדיש קמה ופדאה עמרים - פטורה, שבשעת חובתה הייתה פטורה.