פאה, פרק ב', משנה ז'. התורה, בלמדה אותנו את מצוות הפאה, קושרת אותה לעניין הקצירה, שנאמר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר" - כאשר אתם קוצרים את קציר ארצכם, אל תקצור את פאת שדך. נמצא שחיוב הפאה תלוי במעשה הקצירה.
יסוד זה מודגם במשנה שלפנינו:
"שדה שקצרוה גויים, קצרוה ליסטים, כרסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה - פטורה". ואלו הם המקרים:
"שקצרוה גויים" - הקצירה נעשתה בידי גויים, ולאחר מכן נמכרו העומרים החתוכים לישראל, או שהגויים עצמם התגיירו לאחר שקצרו את התבואה.
"קצרוה ליסטים" - אין בעל השדה הוא הקוצר, אלא הגזלנים באו וקצרו את התבואה, והתבואה נותרה על הקרקע.
"כרסמוה נמלים" - התבואה נאכלה ונקצצה בידי נמלים, שתקפו את הקנים ובעקבות כך נפלו.
"שברתה הרוח או בהמה" - הקנים נשברו על ידי הרוח או על ידי בהמה.
בכל אחד מן המקרים הללו השדה פטורה מנתינת פאה, משום שאינה עומדת בתנאי של "ובקוצרכם" - שהיהודי, בעל השדה, קוצר בעצמו את התבואה. קצר הוא בעצמו - חייב; לא קצר בעצמו - פטור.
קצר חציה וקצרו ליסטים חציה:
בעל השדה קצר מחציתה, ובטרם הספיק לקצור את המחצית השנייה באו ליסטים וקצרוה - השדה פטורה, וכל השדה בכלל הפטור, ואפילו החלק שקצר בעל השדה בעצמו.
והטעם: "שחובת הפאה בקמה" - חובת נתינת הפאה חלה בתבואה העומדת, בסופה של הקצירה. וכיוון ששם, באותו חלק אחרון, נעשתה הקצירה בידי אחר ולא בידי בעל השדה, אין כאן קיום של "ובקוצרכם", ולפיכך כל השדה פטורה מנתינת פאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שחיוב הפאה תלוי בקצירה של בעל השדה עצמו, כלשון הפסוק "ובקוצרכם". שדה שנקצרה בידי גויים, בידי ליסטים, על ידי נמלים, על ידי הרוח או על ידי בהמה - פטורה. ואף מי שקצר מחצית שדהו ובאו ליסטים וקצרו את המחצית הנותרת - פטור מן הכול, לפי שחובת הפאה בקמה, בתבואה העומדת בסוף הקצירה.