פאה, פרק א', משנה ו'. משנה זו עוסקת בעניין הקרוי 'מירוח הכרי'. מירוח הכרי פירושו החלקת ערימת התבואה לאחר שנצברה - מעין גימור אחרון הניתן לערימה.
למירוח הכרי חשיבות מיוחדת, שכן הוא קו הגבול שממנו ואילך חלה חובת הפרשת תרומות ומעשרות. עד לאותה נקודה רשאי אדם לאכול מן התבואה בלא תרומות ומעשרות באכילת עראי - כלומר אכילה מזדמנת שאינה חלק מסעודה. קו גבול זה עומד במרכז משנתנו.
"לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח":
אדם רשאי לתת חלק מתבואתו משום פאה, והיא פטורה מן המעשרות. כפי שלמדנו, כל הניתן משום פאה אין חובה להפריש ממנו תרומות ומעשרות - ודין זה נוהג עד שעת המירוח בלבד.
בדרך כלל ניתנת הפאה בעודה עומדת בשדה, זמן רב לפני המירוח. אך אם מסיבה כלשהי לא נעשה כן ועדיין רובצת על בעל הבית חובת פאה, אותה פאה שיתן - אף שהתבואה כבר נקצרה ונזרתה - פטורה ממעשרות, ובלבד שטרם נעשה המירוח. משנעשה המירוח, נתחייבה התבואה בתרומות ומעשרות, ואף הפאה המופרשת לעני טעונה הפרשת תרומות ומעשרות תחילה, ורק לאחר מכן ניתנת לעני. יש הסוברים שבמצב זה גרם בעל הבית הפסד לעני, שהרי אילו הפריש את הפאה מוקדם יותר לא היה צריך להפריש ממנה תרומות ומעשרות, ונמצא שהוא חייב לעני את הסכום הזה.
"ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח":
כפי שהוזכר, הפקר - דבר שאין לו בעלים - פטור אף הוא מן המעשר. גם פטור זה נוהג עד המירוח בלבד: משנעשה המירוח, אף ההפקר חייב בתרומות ומעשרות.
"ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח":
מותר להאכיל תבואה לבהמה מבויתת, לחית הבר ולעופות, והמאכילם פטור מן המעשרות - אין חובה שיופרשו תרומות ומעשרות קודם אכילתם. אף היתר זה נוהג עד המירוח; משנעשה המירוח, יש להפריש תרומה ומעשר אף קודם שמאכיל את הבהמות והעופות.
הנוטל תבואה לזריעה - מחלוקת רבי עקיבא וחכמים:
רבי עקיבא: הנוטל תבואה מן הגורן, מן האסם או ממקום אחסונה כדי לזורעה - פטור מלעשרה, וזאת עד שייעשה המירוח. ואף רבי עקיבא מודה שמשנעשה המירוח, אף אם כוונתו לזריעה בלבד, חייב להפריש תרומה ומעשר תחילה. חיוב זה מדרבנן הוא, שכן מן התורה נאמר "ואכלת", והחיוב חל על האוכל את התבואה ולא על הזורע אותה.
חכמים: חולקים וסוברים שאף קודם המירוח יש להפריש מעשר לפני הזריעה.
כהן ולוי שקנו גורן:
כהן ולוי שקנו גורן מלאה תבואה - זוכים להשאיר אצלם את המתנות. עליהם להפריש תרומה ומעשר, שאם לא כן התבואה טבל, אך לאחר ההפרשה רשאי הכהן לשמור את התרומה והלוי את המעשר. גם דין זה נוהג עד המירוח בלבד: קנו את התבואה לאחר שנעשה בה המירוח, אין הם רשאים לשמור לעצמם את התרומה והמעשר שהפרישו, אלא עליהם לתתם לכהן אחר וללוי אחר.
קנס זה תקנת חכמים הוא: לא רצו חכמים שכהנים ולוויים ירוצו לקנות את תבואתם של הבריות כדי לזכות במתנות, ובכך יפגעו באותם כהנים ולוויים שאין ידם משגת לקנות, והראויים לקבל את התרומה והמעשר.
המקדיש את תבואתו ופודה אותה:
המקדיש את תבואתו - עושה אותה קודש ומוקדשת לשימוש בית המקדש - ולאחר מכן פודה אותה, חיובה תלוי בשאלה בידי מי נעשה המירוח. אם הגזבר, האוצר המייצג את כספי בית המקדש, הוא שעשה את המירוח, כלומר שהמירוח נעשה תחת חסות ההקדש - פטורה התבואה מן המעשרות. ומכאן שלושה מצבים:
הקדישה קודם המירוח, והמירוח נעשה תחת יד ההקדש, ולאחר מכן פדאה - פטורה מן המעשרות.
הקדישה ופדאה קודם המירוח, שנמצא שהמירוח לא נעשה תחת חסות ההקדש - חייבת במעשרות.
הקדישה לאחר המירוח ופדאה לאחר המירוח, ושוב לא נעשה המירוח תחת חסות ההקדש - חייבת במעשרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מירוח הכרי הוא קו הגבול המחייב בתרומות ומעשרות. עד המירוח פטורים הפאה, ההפקר והאכלת בהמה, חיה ועופות; לדעת רבי עקיבא אף הנוטל לזריעה פטור עד המירוח, וחכמים חולקים ומחייבים אף קודם לכן. כהן ולוי שקנו גורן קודם המירוח משאירים אצלם את המתנות, ואילו הקונים לאחר המירוח נקנסו לתתן לכהן ולוי אחרים. והמקדיש - פטור מן המעשרות רק כאשר המירוח נעשה בעוד התבואה תחת חסות ההקדש.