בחלק הקודם עסקנו במשנה שדנה במספר הפריטים שאין להחשיבם כלקט או כשכחה: משהגיעו לכמות מסוימת, שוב אין הם נחשבים מתנות עניים, והם שייכים לבעל הבית. משנה ו' שלפנינו עוסקת בשאלה אחרת - לא במספר הפריטים אלא בגודלו של הפריט: האם דבר שגודלו רב יכול להיחשב שכחה.
"העומר שיש בו סאתיים ושכחו":
המשנה פותחת: "העומר שיש בו סאתיים ושכחו - אינו שכחה". עומר הוא אגודת תבואה, וכאשר יש בו סאתיים - שתי סאין, כמות גדולה מאוד - ושכחו בעל הבית בשדה, אין הוא נחשב שכחה. טעם הדבר יתבאר בהמשך המשנה: פשוט גדול הוא מכדי להיחשב שכחה.
שני עמרים ובהם סאתיים:
מה הדין כאשר אין לפנינו עומר אחד של סאתיים, אלא שני עמרים שיחד יש בהם סאתיים? בכך נחלקו:
רבן גמליאל אומר: לבעל הבית - אין זו שכחה, והם שייכים לבעל השדה.
וחכמים אומרים: לעניים - הרי זו שכחה. דין הסאתיים נאמר דווקא בעומר אחד, ומשעה שמדובר בשני עמרים אין הוא חל.
טענתו של רבן גמליאל:
רבן גמליאל מקדים ושואל את חכמים שאלה שממנה יבנה קל וחומר: "וכי מרוב העמרים יפה כוחו של בעל הבית או הורע כוחו?" - כלומר, כפי שראינו במשנה הקודמת העוסקת במספר האגודות: האם ריבוי האגודות מגביר את כוחו של בעל הבית להחזיק בפריט, או שמא מחליש את טענתו?
השיבו לו חכמים דבר שהכול מודים בו: "יפה כוחו". ריבוי האלומות ודאי מגביר את כוחו של בעל הבית להחזיק בפריט, ואינו נחשב לקט או שכחה - ובזה אין הבדל בין דעת בית שמאי לדעת בית הלל.
מכאן בנה רבן גמליאל את הקל וחומר: "ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים - אינו שכחה, שני עמרים ובהם סאתיים - אינו דין שלא יהו שכחה?" ומה במקום שהכול מודים בו, בעומר אחד שיש בו סאתיים, אין זו שכחה - שני עמרים שיש בהם סאתיים, שריבוי העמרים מייפה את כוח בעל הבית, על אחת כמה וכמה שלא יהיו שכחה.
תשובת חכמים:
חכמים דחו את הקל וחומר ופרכו את הסברה שבבסיסו: "לא, אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש - תאמר בשני עמרים שהן ככריכות". עומר יחיד של סאתיים אינו נחשב שכחה משום שמראהו כערימה וכגדיש גדול, ושוב אין הוא בגדר אלומה כלל; ואילו שני עמרים נראים ככריכות, וכריכות הן.
נמצא שהגורם המוציא את הדבר מכלל שכחה אינו ריבוי העמרים אלא היותו פריט אחד גדול. לדעת חכמים אין ריבוי האלומות מסייע כאן כלל, ואף גורע מן הטענה שהדבר ברשות בעל הבית: הסאתיים שייכות לבעל הבית רק כאשר הן אלומה אחת ענקית.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי עומר אחד שיש בו סאתיים ונשכח - אינו שכחה. בשני עמרים שיש בהם יחד סאתיים נחלקו רבן גמליאל, המזכה את בעל הבית מכוח קל וחומר מריבוי העמרים, וחכמים המזכים את העניים. להלכה פרכו חכמים את הקל וחומר: הפטור מדין שכחה נובע מכך שעומר של סאתיים דומה לגדיש ולא לאלומה, ואילו שני עמרים כריכות הם.